ת"א 2283/05

תקציר

התובע במקרה זה תבע שני נתבעים לפיצויים בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה ביולי 2001, בה נפגע התובע. גרסתו של התובע לאירועים שקדמו לתאונה שונה מאוד בין עדותו שניתנה בבית המשפט חמש שנים וחצי לאחר האירוע, לבין שתי ההודעות שמסר במשטרה זמן קצר לאחר האירוע. בהודעתו במשטרה תיאר התובע ויכוח עם אדם שלאחר מכן נכנס לרכב מסוג GMC והתנגש בו בכוונה לאחר שצפצף לעברו. התובע והעד, חבר שנכח בעת התאונה, ציינו אף הם בעדויותיהם במשטרה כי הנהג ניסה לדרוס את התובע פעם נוספת. בעדותו בבית המשפט המעיט התובע בחשיבות הטיעון ולא הזכיר את אירוע הצפצוף לפני ההתנגשות. השופט קבע כי עדויותיו הראשוניות של התובע, שניתנו בסמוך לאירוע, היו מדויקות יותר בתיאור האירועים מאשר עדותו המאוחרת בבית המשפט. לפיכך, קבע השופט כי הראיות מצביעות על כך שהתאונה נגרמה בשל מעשה מכוון, ולא בשל נהיגה רשלנית או כל גורם אחר לתאונת דרכים טיפוסית. משכך, השופט לא הגדיר את התאונה כ"תאונת דרכים" כהגדרתה המשפטית, ובכך דחה את התביעה נגד הנתבעים. עוד קבעה השופטת כי על התובע לפצות את הנתבעים בגין שכר טרחתם בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ, וכן ריבית והצמדה כנדרש בחוק, וכל הוצאות משפט לפי תקנות סדר הדין האזרחי משנת 1984.