עמ"ת 49813-09-17

תקציר

בפסק הדין בחן בית המשפט את הפרשנות המשפטית להובלת מטענים ביחס לגרר ונגררים לפי תקנות התעבורה. תקנה 85(א)(5) לתקנות התעבורה וסעיף 57א(א)(1) לפקודת התעבורה עוסקות במשקלו המותר של כלי רכב ומעניקות למשטרה סמכות לאסור שימוש במקרה של חריגה ממגבלות המשקל. הדיון התמקד בהגדרת "רכב" כדי לקבוע אם יש להתייחס לגרר ולנגרר כאל כלי רכב נפרדים או כאל רכב מקושר אחד לצרכי אכיפה. המערער טען כי נגרר אינו יכול להיות עצמאי ללא גרר, אך בית המשפט הדגיש כי שניהם מוגדרים ככלי רכב נפרדים, שלכל אחד מהם רישיון נפרד, על פי החוק. בית המשפט הגיע למסקנה כי אם משקלם של הגרר או הנגרר, כאשר הוא מוערך באופן עצמאי או קולקטיבי, חורג מהגבולות הקבועים בחוק ב-15% או יותר, יש להשבית רק את הרכב החורג מהמגבלה. ההחלטה הבהירה כי רכב מקושר (גרר ונגרר יחד) חייב לעמוד בדרישות המשקל הכולל, והמשקל המופרז של כל אחד מהרכיבים מצדיק השבתה רק של חלק זה, ולא שניהם, אלא אם כן המשקל המשולב של הרכב המחובר כולו הוא בהפרה. בית המשפט דחה את גישתו של המערער, בקובעו כי האכיפה צריכה לעלות בקנה אחד עם כוונת המחוקק ואין בה כדי להעניש או להעניק הטבות מופרזות לנהגים על סמך עבירות משקל רכיב בלבד. בסופו של דבר, הערעור נדחה, תוך שהוא מבסס את העיקרון לפיו כל רכב אחראי לעמידתו, ומשקף פרשנות דקדקנית של התקנות לאור שיקולי בטיחות בדרכים והגדרות משפטיות.