בש"פ 333/21

תקציר

החלטת בית המשפט במקרה זה נסובה סביב השאלה האם לרשויות יש זכות לעקל כספים שנמצאו ברשותו של אדם החשוד בהעלמת מס, אך אינם קשורים לעבירות חמורות יותר הנכללות בחוק איסור הלבנת הון. הוויכוח נסב סביב השאלה האם סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי מאפשר תפיסה כזו לפני הגשת כתב אישום. בית המשפט הדגיש שלוש הצדקות אפשריות לתפיסה: מניעת עבירות עתידיות, שימוש בחפץ כראיה, או חילוט החפץ במסגרת גזר הדין. עם זאת, בית המשפט קבע כי על מנת שהתפיסה תהיה מוצדקת, על החפץ להיות קשור באופן ברור לעבירה תחת החלופות שהוגדרו. אלה כוללים את החפץ להיות מעורב בפשע, לשמש פרס, או להיות אמצעי לבצע אותו. התיק הצביע על כך ששום החלטה קודמת לא הסדירה את העניין, והשופטים בדקו אם כסף מזומן שנמצא במהלך חקירת העלמות מס עומד בקריטריונים של סמכות תפיסה. בית המשפט ציין כי עבירות העלמת מס מתייחסות בדרך כלל לאי דיווח או דיווח כוזב והמעשה עצמו אינו מבוצע על הכסף, אלא באמצעות מסמכים ורישומים . בית המשפט התייחס גם להיעדר בסיס חקיקתי ברור להתייחסות לכספים שאינם קשורים במישרין ל"עבירת מקור" כניתנים לתפיסה על פי החוק. לבסוף, נקבע כי ללא קריטריונים מפורשים לפרקטיקות התפיסה, עמדת המדינה נמצאה בלתי עקבית ובעלת פוטנציאל מרחיק לכת, וכתוצאה מכך הוחלט להשיב את הכספים שנתפסו למערער. השופטת ד' ברק-ארז, בתמיכת השופטת א' ברון, החליטה לקבל את הערעור, ואילו השופטת ד' מינץ חלקה על כך, וסברה כי הכסף קשור לעבירה בשל היבט ההסתרה של העלמת מס.