עע"מ 3829/04

תקציר

העתירה להתיר למערערים לשהות ללא הגבלת זמן בשטח ציבורי בירושלים נדחתה משיקולים משפטיים וציבוריים. המערערים, שהיו חלק מקבוצה שהתגוררה במאהל בקריית ממשל, לא סיפקו מידע מפורט על חברי קבוצתם או בעיות קונקרטיות הטעונות פתרון. המאמצים לעודד הידברות עם רשויות הרווחה לקבלת סיוע לא צלחו. המערערים סירבו לערב את היועץ המשפטי לממשלה לצורך הערכות פרטניות, ועמדו על טיעונים משפטיים לשהותם. הקבוצה תפסה שטח ציבורי משמעותי מאז 2003, וגרמה לבעיות חסימה ותברואה. צו פינוי הוצא מאחר שמתקניהם הפרו חוקי עזר עירוניים המבטיחים שהמרחב הציבורי יישאר נגיש ונקי. טענת הארגון לזכות המחאה, הקשורה לחופש הביטוי, הוכרה אך לא נחשבה מוחלטת כאשר היא פוגעת בסדר הציבורי ובביטחונו. בפסק הדין הובהר כי להפגנה חוקית יש אילוצים ואסור לה לגרום להפרעה ממושכת או למפגעים. העירייה אמנם הכירה בחשיבותן של המחאות, אך כל פעולה החוסמת את הגישה לציבור צריכה לעמוד באמות המידה החוקיות. המערערים לא ביקשו היתרים למאהל שלהם, הנמשך מאז שנת 2003, ולא הקפידו על צווי פינוי. מעשיהם היו מחוץ לגבולות המחאה החוקית והיוו מטרד לציבור. פסק הדין שם דגש על כיבוד המרחב הציבורי והקפדה על חוקים, למרות מאבקיהם הכספיים של המערערים, והציע להם לפנות לסיוע בערוצים ראויים. צו הביניים שעיכב את פינויים הוסר, והעניק להם שבעה ימים לציות מרצון כדי להימנע מפינוי כפוי. השופטת מ' נאור והשופט א' רובינשטיין הסכימו ביניהם, והדגישו את האיזון בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי, כיבוד מחאה חוקית תוך שמירה על הסדר החברתי והמשפטי במרחב הציבורי.