ע"פ 4209/99

תקציר

המערער הורשע בסחר בסמים והוכרז כסוחר סמים, ונגזרו עליו 54 חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי הורה גם על חילוט רכב ששימש את המערער במהלך עסקת סמים. המערער ערער הן על חומרת העונש והן על צו החילוט. בית המשפט העליון דחה את הערעור על גזר הדין וקבע כי הוא מתון ומידתי לחומרת העבירה. באשר לחילוט, הסביר בית המשפט כי פקודת הסמים המסוכנים מבחינה בין חילוט פלילי לחילוט אזרחי. במקרה זה, מאחר שדיון החילוט התקיים בנפרד ולא נכלל בגזר הדין, מדובר בחילוט אזרחי. המערער טען כי הרכב אינו שלו ועל כן על בית המשפט לבטל את צו החילוט. בית המשפט דחה טענה זו, וציין כי הבעלות ברכב אינה תנאי מוקדם לחילוט ועל המערער מוטל הנטל להוכיח אחרת. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי טענת המערער כי הרכב היה שייך לאדם אחר אינה אמינה וכי הרכב אכן היה רכושו. עוד טען המערער כי החילוט לא יפגע בפרנסתו, ובית המשפט מצא כי בית משפט קמא לא נדרש להמשיך ולחקור את השפעת החילוט על משפחת המערער שכן הודה כי הרכב הוא שלו. השופט לוי, בחוות דעת חולקת, הדגיש כי היה על בית משפט קמא לשקול את השפעת החילוט על משפחת המערער, יהיו טענותיו אשר יהיו, ולפיכך הורה על ביטול צו החילוט והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לדיון נוסף. משכך, קבע השופט מצא כי יש לדחות גם את הערעור על צו החילוט, שכן למערער לא היה מעמד לערער על החלטה שלא נגעה אליו, מה גם שהצהיר במפורש כי הרכב אינו שלו. בית המשפט העליון דחה פה אחד את הערעור על גזר הדין ובדעת רוב דחה גם את הערעור על צו החילוט.