בש"פ 8810/23

תקציר

בפסק דין זה דן בית המשפט באיזון בין זכותו של נאשם לגישה לכל חומר החקירה בעניינו לבין הצורך בשמירה על סודיות מטעמי ביטחון המדינה. כפי שנקבע בחוק סדר הדין הפלילי, נאשמים זכאים בדרך כלל לעיין בראיות כדי להבטיח משפט הוגן והליך הוגן. עם זאת, קיים חריג לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות כאשר ראש הממשלה או שר הביטחון מוציאים תעודת חיסיון המציינת פגיעה אפשרית בביטחון המדינה. במקרים כאלה, בית המשפט העליון רשאי להתערב אם הוא סבור כי הגילוי חיוני להגנה וכי הצדק המוגש בחשיפת הראיות גובר על הסיכון לביטחון המדינה. בבחינת עתירות להסרת החיסיון, בית המשפט מוודא תחילה אם הראיות נופלות תחת התעודה. אם אושר, על בית המשפט לקבוע אם החומר חיוני להגנה, ומסוגל לזכות את הנאשם. במקרה הנדון, למרות שתעודת החיסיון הייתה רחבה, בית המשפט מצא לאחר עיון בחומר הראיות במעמד צד אחד כי היא אכן מכוסה בתעודה. יתר על כן, בית המשפט הגיע למסקנה כי לראיות לא היה "פוטנציאל זיכוי" הדרוש כדי להצדיק את גילוין. הפרפרזות על הראיות נקבעו בקפידה כדי למנוע שימוש לרעה בחיזוק הודאה. משכך, לא הייתה סיבה משכנעת להסיר את החיסיון, והעתירה נדחתה.