ת"א 4195/06

תקציר

בעל פארק שעשועים נייד הגיש תביעת לשון הרע בסך 100 אלף שקל נגד מו"ל עיתון מקומי ושניים מעורכיו. התביעה התבססה על כתבה שפורסמה בעיתון ביום 30.9.05, שלטענת התובע השמיצה אותם ללא אחריות, סילפה עובדות ולא קיבלה את תגובתם. בכתבה המדוברת נטען כי מתקני התובעת היו מיושנים והיוו סכנה בטיחותית, וכתוצאה מכך חוותה התובעת ירידה משמעותית בהכנסות ובמבקרים. הנתבעים טענו כי אין בכתבה משום לשון הרע, שכן היא מציגה את עמדות התושבים, לצד ביקורת ציבורית הוגנת ולגיטימית, ולחילופין חלות מספר טענות הגנה משפטית. טענות אלה כללו את אמיתות הפרסום, תום הלב והאינטרס הציבורי. לאחר שמיעת עדויות הצדדים, פסק בית המשפט לטובת הנאשמים. השופט קבע כי מדובר במאמר דעה מתון ולגיטימי המבוסס על עובדות קונקרטיות ועדויות תושבים, וככזה אין בו משום לשון הרע. כמו כן, חלק מהביקורת הופנתה כלפי העירייה, ולא כלפי התובע, ונועדה להניע את מועצת העיר לפעול. עוד ציינה השופטת כי חלק מהעובדות שהוצגו בכתבה אושרו על ידי מנהל התובעת, ושני עדים עצמאיים תמכו במידע שפורסם בכתבה. הימנעותם של התובעים מלהציג ראיות סותרות מעבר לעדות המנהל פעלה לרעתם. בנוסף, צוין כי כתבה דומה שחשפה סיכונים פוטנציאליים פורסמה באותו עיתון שנתיים קודם לכן, אשר ערערה את טענותיה הנוכחיות של התובעת. השופט הגיע למסקנה כי לנתבעים יש לא רק זכות לפרסם את הכתבה, אלא גם חובה לעשות זאת כחלק מאחריותם העיתונאית. עם דחיית התביעה, חויב התובע לפצות את הנתבעים בסך 15,000 ₪, בתוספת מע"מ, צמוד וריבית, החל ממועד פסק הדין.