בג"צ 3403/97

תקציר

בעניינו של העותר מס' 2, אזרח ותושב בלארוס ובנו של העותר מס' 1, התייחס בית המשפט העליון לדחיית בקשתו לרישיון לישיבת קבע. העותר מס' 2, שהיה נוצרי, לא התלווה לאמו עם עלייתה לישראל בשנת 1993 אלא הצטרף אליה באשרת תייר לאחר סיום לימודיו. העותרים טענו להיתר על בסיס קשרי משפחה וקשיים פוטנציאליים בבלארוס, כגון שירות צבאי חובה. עם זאת, משרד הפנים דחה בקשה זו, בנימוק שהיא אינה נופלת תחת החריגים למדיניות הכללית המגבילה מתן תושבות קבע לזרים שאינם זכאים לפי חוק השבות. בית המשפט בחן את הקריטריונים, שאפשרו לקטינים מלווים הורים בעלי זכויות תושבות בישראל להיות זכאים, בתנאי שהתגוררו עמם כדין לפחות שנתיים לפני הגעתם לישראל. מאחר שהעותר מס' 2 היה כבר בן 18 ולא התגורר עם אמו לפני בגרותו, הוא חרג מהנחיות אלה. החלטת המשרד נתמכה בצורך לשמור על מדיניות הגירה עקבית ולהימנע מקביעת תקדימים שעלולים להוביל לבקשות דומות רבות. בית המשפט הסכים עם עמדת המשרד, לא מצא פגם משפטי ביישום עקבי של מדיניותו או שיקול דעתו ולכן דחה את העתירה. פסק הדין מדגיש את המורכבות של מדיניות ההגירה, ומאזן בין רצונות איחוד משפחות לבין מסגרות רגולטוריות רחבות יותר.