עע"מ 2199/22

תקציר

פסק הדין המדובר הוא ביחס לערעור על פסק דין קודם שדחה את בקשת המבקשים למעמד עולה בישראל. המבקשים, משפחה בת שלוש נפשות מבלארוס, הגיעו לישראל באשרות תייר ולאחר מכן הגישו בקשה לעלייה מכוח חוק השבות, בטענה כי אמו של המבקש יהודייה. בקשה זו נדחתה בנימוק שהמבקשים לא הצליחו להוכיח די הצורך את יהדותו של הבן המבקש, והוא נרשם כנוצרי. לאחר מספר ארכות נדחתה מהמבקשים ארכה נוספת להגשת עתירה נגד ההחלטה ולאחר מכן הגישו עתירה שנדחתה מחמת שיהוי. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה על הסף, והביא את המבקשים לבקש סעד זמני מהחלטה זו תוך שהם מערערים לערכאה גבוהה יותר. פסק הדין דוחה את בקשת המבקשים לסעד זמני, בטענה כי לא עמדו בנטל ההוכחה המוגבר הנדרש לאחר מתן פסק הדין. סיכויי ההצלחה בערעור נחשבים נמוכים, שכן העתירה הוגשה באיחור ניכר ונמצא כי המבקשים היו אסטרטגיים בהתנהלותם. כמו כן, נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה די הצורך לטובת המבקשים, חרף הטיעונים הפרוצדורליים שהציגו, והנזק הבלתי הפיך הנטען שייגרם להם אם יורחקו מהארץ. טענותיהם בדבר סיוע להוריו של המבקש, הסובלים מבעיות בריאותיות, הוכחו כבלתי מבוססות. לפיכך, מסקנת פסק הדין היא כי הסעד הזמני נדחה, אם כי לא נקבעו הוצאות.