ע"פ 611/80

תקציר

בתיק בית המשפט העליון משנת 1981 דנו השופטים מ' שמגר, ש' לוין ומ' כהן בערעורים בעניינם של המערערים מיהרן מטוסיאן וולטר וידאל, שהורשעו בקשירת קשר לסחר, אספקה והחזקה של סמים מסוכנים. המשטרה מצאה כמות משמעותית של אופיום ברכבו של וידאל, והוא טען כי הוא ניתן על ידי מטוסיאן, תוך שהוא מכחיש כי ידע על תכולתו. מטוסיאן טען כי האשמותיו של וידאל שקריות. השאלות במשפט עסקו בסוגיות של החזקה כהגדרתן בפקודת העונשין והסמים המסוכנים, לצד בחינת כללי הראיות הנוגעים למהימנות עדויות, בעיקר מצד אשתו של וידאל. בית המשפט חזר והדגיש כי החזקה דורשת שליטה וידיעה של הפריט, והבהיר כי מחשבה פלילית חייבת להתלוות למעשה הפיזי של החזקה לצורך הרשעה לפי פקודת הסמים המסוכנים. בערעור נבחנו היבטים שונים של ראיות, ובהם מהימנות העדויות וכיצד השפיעה התחמקותו של וידאל בחקירתו במשטרה על אמינותו. בית המשפט אישר את הרשעתו של וידאל, שכן הראיות הצביעו על כך שהוא החזיק ביודעין את הסם. למרות חוסר העקביות, עדותו נגד מטוסיאן נחשבה אמינה, ואוששה על ידי ראיות עצמאיות כמו שיחת טלפון שקיים מטוסיאן בנוגע לתשלום של 200 דולר והאינטראקציות שלו עם וידאל לאחר מכן. בסופו של דבר, שני הערעורים על ההרשעות נדחו, כאשר בית המשפט מצא מספיק ראיות מאששות כדי לשמור על שלמות טענותיו של וידאל נגד מטוסיאן. פסק הדין אישר כי החזקה והובלה מכוונת של כמות כה גדולה של סמים מרמזת על כוונת סחר, התומכת באישום קשירת הקשר. בית המשפט גם סירב להתאים את העונשים ומצא אותם מתאימים לאור העבירות. פסק הדין הדגיש הערכת ראיות קפדנית והקפדה על הגדרות משפטיות של החזקה וכוונה בעבירות הקשורות לסמים.