דב"ע מו/39 - 3

תקציר

פסק הדין מתייחס למחלוקת על תנאי חוזה עבודה ועל הזכויות והאחריות של שני הצדדים עם סיומו. החוזה, שנחתם ב -14 בנובמבר 1980, התווה את שירותי השיווק שהעובד יספק לחברה, כמו גם גיוס והכשרה של קבוצת סוכנים. היבט מרכזי של ההסכם היה הדרישה להודעה מוקדמת בכתב של 90 יום לסיומו. העובד המשיך לעבוד מעבר לינואר 1982 ללא כל הודעה בכתב. עיקר הסוגיה הייתה האם העובד זכאי לתשלומים מסוימים מהחברה, לרבות שכר, פיצויי פיטורים והוצאות אחרות, ואם כן, מהו פרק הזמן המתאים לחישובים אלה. בית הדין האזורי פסק בעבר נגד תביעת העובד, בנימוק של חוסר תום לב בהתנהלותם. עם זאת, בערעור הפך בית המשפט העליון החלטה זו. בית המשפט קבע כי התעקשותו של העובד על זכותו החוזית להודעה בכתב בת 90 יום אינה כשלעצמה חוסר תום לב. המשך עבודתו של העובד לאחר הודעה בעל פה על פיטורים לא היווה תחבולה או הפרעה. החברה נדרשה למלא את חובתה למסור הודעה מוקדמת בכתב של 90 יום, ומשלא נעשה, היה העובד זכאי לפיצוי בגין תקופה זו, המחושב כפיצוי בגין הפרת חוזה, ולא כשכר. בנוסף, בית המשפט העליון אישר את החלטת בית הדין האזורי לפיה תביעת העובד לפיצויי פיטורים אינה תקפה בשל עיתוי התביעה ואופי הפיצויים. ערעורו של העובד נדחה, והם חויבו לשלם את הוצאותיה המשפטיות של החברה.