על"ע 1381/94

תקציר

המשיב, עורך דין במקצועו, הואשם בהפרת תקנה 37(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, בכך ששוחח עם אדם שידע כי הוא עומד להעיד בהליך משפטי מטעם הצד השני ללא הסכמתו. המשיב טען כי הכלל צריך לחול רק אם האדם המדובר מחויב אוטומטית להופיע בבית המשפט, מה שלא היה המקרה. עם זאת, הן בית הדין המשמעתי המחוזי והן בית הדין הארצי למשמעת הסכימו כי פרשנות זו אינה נכונה. לאחר מכן נדונה השאלה האם המשיב ביצע עבירה זו ביודעין. בית המשפט המחוזי הרשיע את המשיב בקובעו כי המשיך בשיחה לאחר שנודע לו כי עד הצד השני מסר תצהיר. בערעור הפך בית הדין הארצי למשמעת את פסק הדין וקבע כי כוונת המשיב לבצע עבירת משמעת לא הוכחה מעבר לספק סביר. הם ביססו החלטה זו על משכה הקצר של השיחה, שהמשיב לא יזם, ועל העובדה שהמשיב סיים בסופו של דבר את השיחה והמליץ לעד להעיד אמת. בית המשפט העליון נדרש לשאלה האם להחזיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. השופטת דורנר הציעה לדחות את הערעור, שכן ממצאי בית הדין הארצי אינם בלתי סבירים, מה גם שהמשיב זוכה. מנגד, השופטים ברק ואור היו מקבלים את הערעור וטוענים כי המשיב ביצע את העבירה ביודעין, וכי בית הדין הארצי לא נתן משקל מספיק לראיות. הם סברו כי היה על המשיב לסיים את השיחה מיד עם היוודע זהות העד, והימנעותו מכך השלימה את עבירת המשמעת. בסופו של דבר החליט בית המשפט העליון ברוב דעות לקבל את הערעור ולהחזיר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר השופטת דורנר התנגדה.