ע"א 3029/03

תקציר

המשיב לא העלה טענת התיישנות בכתב ההגנה המקורי שלו, למרות שידע את העובדות הרלוונטיות המפורטות בכתב התביעה של המערערת. די היה בידיעת המשיב על עובדות אלה כדי להעלות את הטענה, ועל כן החמיץ את ההזדמנות לעשות כן. התעלמותו של בא כוח המשיב מן העובדות, ואופיין הרפואי של העובדות, אינם משנים תוצאה זו. המבחן לקביעה האם חלפה ההזדמנות להעלות טענת התיישנות הוא מבחן אובייקטיבי. זאת ועוד, הגישה הליברלית לתיקון כתבי טענות לפי תקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי אינה יכולה להציל את המשיב. זאת, משום שיש לפרש את התקנה, כחקיקת משנה, באופן עקבי עם סעיף 3 לחוק ההתיישנות, שהוא בעל מעמד נורמטיבי גבוה יותר. תכליתו של סעיף זה, למנוע הליכי סרק, תסוכל אם הנתבעים יוכלו להעלות את הטענה בכל שלב של ההליך המשפטי. בנוסף, המשיב לא סיפק הסבר מניח את הדעת להשמטתם. מטעמים אלה יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בית משפט השלום ולהחזיר את התיק לבית משפט השלום להמשך דיון. על המשיב לשאת בהוצאות הערעור, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ₪.