ע"פ 5339/98

תקציר

בעניינו של המשיב המואשם באונס דודתו פגועת הנפש, התייחס בית המשפט העליון לשאלה האם אנשים עם ליקוי שכלי כשירים להעיד. בית המשפט הדגיש כי פקודת הראיות אינה פוסלת במפורש עדויות של אנשים לקויי נפש, ומכאן משתמע שהם כשירים להעיד. עוד הודגש, כי אמנם ליקוי שכלי אינו משפיע על קבילות העדות, אך עליו להשפיע על המשקל שניתן לעדות, ומשקף מגמות דומות במשפט הישראלי והאנגלו-אמריקאי, שם עבר המוקד מקבילות למשקל הראיות. בית המשפט התווה מבחן בן שלושה חלקים להערכת עדות כזו: התרשמותו הישירה של בית המשפט מהעד, עקביותה הפנימית של העדות וסימני אמת חיצוניים. חשוב לציין, יש לקחת בחשבון שיקולי בריאות הנפש בעת הערכת אמינות, וחוות דעת מומחים יכולות לשחק תפקיד מפתח. בית המשפט מתח ביקורת על המשפט הראשוני על כך שהתעלם מעדויות מומחים ומראיות אובייקטיביות שיכולות לאשש את גרסתה של המתלוננת. בית המשפט הגיע למסקנה כי בעוד שעדויות של אנשים פגועי נפש מחייבות בחינה מדוקדקת, אין לפסול אותן על הסף. פסק הדין במשפט הראשוני בוטל בשל חוסר שקילה מספקת של כל הראיות, דבר שהצריך הערכה מחודשת על ידי הרכב אחר של בית המשפט. בית המשפט העליון קרא לגישה גמישה, המאפשרת שיקול דעת שיפוטי במקום כללים נוקשים, כאשר מדובר בעדויות של אנשים עם ליקויים נפשיים. גישה זו מתיישבת עם צמצום החסמים לקבילות עדות, תוך התמקדות בחוזק הראייתי ובחובתו של שופט להצדיק את הסתמכותו על עדות כזו לצורך עיון בערעור.