ע"א 2856/00

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון התייחס לערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין תאונת דרכים שהתרחשה באזור שכם בשנת 1991. המערער, שנפגע בתאונה, תבע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. המבטחים הכחישו את חובתם בתשלום פיצויים, וטענו כי נזקי המערער נבעו מפגיעה עוינת, השוללת על פי החוק את זכותו של הנפגע לפיצוי. השאלה המשפטית העיקרית הייתה האם די בחזקת הפגיעה בעוינות לפי חוק הפיצויים לנפגעי פעולות איבה כדי לשלול את זכותה של המערערת לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, הגם שלא הוכחה מעבר לספק סביר. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, בקובעו כי המבטחים לא הביאו ראיות מספיקות לכך שהתאונה נגרמה כתוצאה מפגיעה עוינת. לדברי השופטים, נסיבות המקרה לא אפשרו את המסקנה כי ההסתברות לפגיעה עוינת גבוהה מאפשרויות אחרות, כגון הנהג נרדם או כשל מכני. יתר על כן, בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים באופן המגן על זכויות הקורבנות. הודגש כי מטרתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים היא למקסם את זכותם של נפגעים לקבלת פיצויים בגין נזקיהם, וכי חזקת הפגיעה בעוינות לפי חוק הפיצויים לנפגעי פעולות איבה נועדה להיטיב עם נפגעים שלא הצליחו להוכיח את נסיבות פגיעתם. לפיכך, עצם קיומה של חזקת פגיעה בעוינות, ללא הוכחה מספקת, אינו יכול לשלול את זכותו של הנפגע לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. עוד ציינו השופטים כי המחוקק צפה מצבים בהם נפגע עשוי להיות זכאי לפיצויים על פי מספר חוקים וקבע כי נפגע יוכל לתבוע פיצויים על פי כל החוקים החלים, אך לא יוכל לקבל תשלומים ממספר מקורות. משכך, התקבל הערעור, בוטלה החלטת בית המשפט המחוזי והתיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת הפיצוי הראוי למערער לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. כן חויבו המבטחים בתשלום שכר טרחת עורך דינו של המערער והוצאות משפט.