ב"ל 11099-02-24

תקציר

בית המשפט החליט לדחות את הערעור על החלטת הוועדה בעניין קצבת הנכות של המערער. הוועדה קבעה כי דרגת נכותו של המערער נמוכה ואינה פוגעת ביכולתו לחזור לעיסוקו הקודם. החלטה זו התבססה על שיקול דעת רפואי ובהתאם להנחיות שניתנו בפסק הדין החוזר. מאחר שלא התקיים התנאי הראשון להפעלתה של תקנה 15 (בדבר אי יכולת לחזור לעבודה או לעיסוק), הגיעה הוועדה למסקנה, ובצדק, כי תקנה 15, המאפשרת קביעת נכות מוגברת, אינה חלה במקרה זה. בית המשפט הסכים עם נימוקי הוועדה ולא מצא טעות משפטית בהחלטתה. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענות המערערת כי הוועדה לא שקלה את כל החלופות המפורטות בתקנה, הנוגעות למקצוע ולגיל. הוועדה הסבירה באופן סביר מדוע נכותו של המערער לא מנעה ממנו לחזור לעבודתו הקודמת וכן התייחסה לטענותיו בדבר אובדן מקצועו וגילו. בית המשפט דחה גם את טענת המערערת כי הוועדות פעלו לפי מבחן מקל פנימי, שכן הוועדה פעלה כראוי בהתאם להוראות פסק הדין החוזר ולדרישות התקנה. משכך, מאחר שהחלטת הוועדה הייתה סבירה ותאמה את הוראות החוק, דחה בית המשפט את הערעור. בנוסף, בשל חוסר הצדק המשפטי בערעור, חויבה המערערת לפצות את המשיב בגין זמנם והוצאותיהם. בית המשפט טען כי לו היה נבחן המצב המשפטי טרם הגשת התביעה, ניתן היה להימנע מההליכים. לפיכך, ניתנו למערער 30 יום לערער על פסק דין זה בבית הדין הארצי.