בג"צ 6126/94

תקציר

הפרשה נסובה סביב המחזה "משפט קסטנר", שהציג סצנות שנויות במחלוקת שבהן מעורבת הדמות ההיסטורית חנה סנש. העותרים, ובהם בני משפחתה של סנש, ביקשו למנוע את שידור הסצנה הטוענת לבגידתה של סנש בחקירתה, בטענה כי היא מכפישה ושקרית, ובכך פוגעת בכבודה ופוגעת בניצולים ובמשפחותיהם. רשות השידור, שהגנה על החלטתה לשדר את המחזה, טענה כי מדובר ביצירה בדיונית, "דוקו-דרמה", המרמזת על שילוב של דמיון ואירועים היסטוריים, והדגישה את כוונתה להעביר הבחנה זו לצופים. פסק דינו של בית המשפט העליון עסק באיזון מורכב בין הזכות לחופש ביטוי ויצירה לבין השמירה על כבודו של אדם והאינטרס הציבורי באמת ההיסטורית. בית המשפט הכיר במתח שבין החופש האמנותי לבין התיאור העובדתי, וטען כי רק פגיעה חמורה מצדיקה הגבלת חופש הביטוי, במיוחד בתחום הדוקו-דרמה. דעת הרוב קבעה כי שידור המחזה אינו חורג מרמת הסובלנות של חברה דמוקרטית, וקבעה כי קידום השיח הציבורי והחינוך יטפל באי דיוקים ולא יצנזר את הביטוי. מנגד, התנגדותו של השופט מ' חשין הדגישה את האחריות האתית העליונה של אמירת האמת בתיאורים כאלה, עמדה על כבודה של חנה סנש וטענה כי הנזק הפוטנציאלי מצדיק התערבות. בסופו של דבר החליט בית המשפט שלא לאסור את השידור, תוך הדגשת ההעדפה לשמור על החופש האמנותי תוך הכרה בתפקידו של השיח הציבורי המתמשך בהתייחסות לדיוק ההיסטורי.