תמ"ש 64849-02-20

תקציר

פסק הדין מקבל את התביעה לפסק דין הצהרתי בדבר הזכויות ברכוש השייך לעיזבון של אדם שנפטר, המכונה X. את הנכסים המדוברים, הממוקמים ב-XXXX וסביבתה, ירש X מסבו י', ו-X הוריש אותם לאלמנתו (התובעת) ולילדיהם הקטינים. התובעת, אלמנתו של X, ביקשה מבית המשפט לקבוע את היקף העיזבון של בעלה המנוח, עליו חלקו הנתבעים – דודיו של X ואחיה של התובעת. תחילה מתייחס השופט לטענות הנתבעים בדבר סמכותו של בית המשפט, ודוחה את טענותיהם כי רק לבית המשפט המחוזי יש סמכות לדון בבעלות במקרקעין וכי בית המשפט לענייני משפחה אינו הפורום המתאים. השופט קובע כי אין ספק שהמקרה הנוכחי עוסק בעניין "ירושה", שלבית המשפט לענייני משפחה סמכות לדון בו. לגופו של עניין, מציינת השופטת כי הקרקע המדוברת אינה רשומה, והחזקה בקרקע והשימוש בה נקבעים באמצעות רישום ברשות המקומית. משכך, קובע השופט כי לבית המשפט לענייני משפחה יש סמכות לחלק את הזכויות במקרקעין בין יורשיו של X, בהתאם לצוואתו של י'. הנתבעים העלו מספר טענות בנוגע למעמדה של התובעת לתבוע, סמכותה לפעול למען ילדיה הקטינים וסמכות בית המשפט בעניין. השופטת דוחה טענות אלה וקובעת כי לתובע, כאפוטרופוס הטבעי של ילדיה הקטינים, הזכות לפעול לטובתם וכי עניינה של התביעה בעניין ירושה מובהק. עוד טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה בשל חלוף תקופת ההתיישנות. עם זאת, השופט פוסק לטובת התובעים בנקודה זו, וקובע כי טענת הנתבעים כי העיזבון חולק בשנת 1986 אינה אמינה, וכי תקופת ההתיישנות לא החלה לספור עבור התובעים הקטינים. המחלוקת העיקרית נגעה לחלוקת כמה חלקות קרקע. השופטת קובעת כי ברוב המקרים טענות התובעים בדבר זכויותיו של אביהם המנוח בנכסים היו מוצדקות, בעוד טענות הנתבעים הסותרות והבלתי מבוססות לא היו משכנעות. השופט מורה כי עזבונו של X זכאי לחלקים מוגדרים, כמפורט בפסק הדין, בחלקות הבאות: שטח A – חלקה "A", שטחים B + E – אדמות "B", שטח C – השטח הסובב את מגורי המנוח X, שטח F – קרקע ליד הכניסה הצפונית של XXXX, שטח G – מקרקעין ליד בית קירור, שטח H – אזור בנייה "F", ושטח I – שטח בנייה "G". בנוסף, דוחה השופטת את טענות הנתבעים ביחס למפות המדידה שהגישו התובעים וקובעת כי טענותיו של הנתבע 1 בדבר סיום תפקידו כמנהל העיזבון בשנת 1986 לא היו משכנעות. השופטת מציינת כי הנתבעת 1 פעלה כמנהלת ומנהלת ענייני העיזבון ולא הייתה מוסמכת לפעול בשם התובעת או ילדיה הקטינים. לאור פסק הדין, הנתבעים נדרשים לשלם לתובע את הוצאותיו בסך 25,000 ₪, בתוך 30 יום. ניתן לפרסם את פסק הדין מבלי לכלול פרטים מזהים.