ע"פ 803/80

תקציר

בית המשפט העליון פסק בעניין קבילותה של עדות שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט כראיה במשפט. על פי סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], אמירות כאלה קבילות בתנאי שמסירת ההצהרה הוכחה בבית המשפט; העד מעיד בבית המשפט ונחקר בחקירה נגדית; ויש הבדלים בפרטים מהותיים בין עדותו של העד לבין האמרה, או שהעד מכחיש או אינו זוכר את תוכן האמרה. קבילות נבדלת מאמינות, שנקבעת בנפרד. אמנם על התביעה להוכיח כי הודאתו של הנאשם ניתנה מרצון ומרצונו, אך אין זו דרישה להצהרת עד. נסיבות גביית עדותו של עד רלוונטיות רק למשקלו ומהימנותו, ולא לקבילותו. סעיף 10א(ג) מתווה את הסוגיות שבית המשפט יכול לשקול בבואו להחליט אם להעדיף הצהרת עד על פני עדות במשפט, ואינו דרישה מוחלטת. עדותו של עד תומך יכולה לאשר את זהותו של העד עצמו, תוך נקיטת משנה זהירות. לבסוף, הצהרת עד אינה יכולה להיות הבסיס היחיד להרשעה; חייבות להיות ראיות תומכות נוספות. במקרה זה הורשע המערער בהחזקת רכוש גנוב, על סמך עדותו שהתקבלה כדין כראיה, וערעורו נדחה. גם הערעור החלופי על גזר הדין נדחה, שכן העונש היה מידתי ביחס לעבירות. השופט שמגר, השופט ברק והשופט בייסקי הסכימו כולם עם פסק הדין.