ע"א 2360/14

תקציר

כדי לבסס אחריות ברשלנות יש להוכיח שלושה יסודות: חובת זהירות, הפרת חובה ברשלנות וסיבתיות נזק. במקרה דנן, השאלה המרכזית היא האם רשלנותם של המשיבים גרמה לנזק למערערים, קרי, האם ההורים היו מפסיקים את ההיריון אילו הופנו לייעוץ גנטי ומשכך לא נולד ילדם עם הפרעה גנטית. על בית המשפט ליישם את המבחן הקבוע בפסק דין המר לקביעת סיבתיות: ראשית, יש להראות כי לו נמסר להורים כל המידע הרלוונטי, ועדת ההפלות הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. שנית, יש להראות כי ללא ההתרשלות, ההורים היו ממשיכים בביצוע הפיטורים. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מצביעים על כך שהאם לא פעלה באופן יזום בפנייה לבדיקה גנטית במהלך הריונה, ובמקום זאת סירבה לבצע בדיקת מי שפיר. יתר על כן, האם הצהירה במפורש כי לא תבצע הפלה גם אם יימצא מום בעובר. בית המשפט קובע כי קיימת סבירות גבוהה יותר שההורים היו בוחרים להמשיך בהריון, גם אם ההפרעה הייתה מתגלה, ובכך לנתק את הקשר הסיבתי בין רשלנות המשיבים לבין נזקי המערערים. ההריונות המאוחרים אכן מספקים ראיות מספיקות כדי לקבוע קביעה זו, למרות האתגרים הראייתיים של מצב עובדתי נגדי. לפיכך, יש לדחות את הערעור. השופטים דנציגר וברק-ארז מסכימים עם פסק דין זה.