ע"א 130/83

תקציר

במקרה זה, דחה בית המשפט המחוזי תחילה את תביעתה של המערערת הראשונה (האישה) למזונות מבעלה, וביסס את החלטתו על השמטת הוראה ספציפית בדבר מזונות בהסכם הגירושין הסופי. אולם בית המשפט העליון הפך החלטה זו בקובעו כי כאשר לשון החוזה ברורה, אין להשתמש במחיקות מוקדמות לצורך פרשנות, והסרת הוראה השומרת לעצמה את הזכות לטעון בנושאים מסוימים אין משמעותה ויתור על זכויות אלה. בית הדין קבע כי אישה זכאית למזונות עד לסיום הגירושין, ברמה התואמת את רמת חייה הקודמת, המותאמת להכנסותיה שלה. באשר למזונות בנותיהם (המערערים השני והשלישי), הסכום צריך לשקף את צרכיהם ולא את הכנסתו המוגבלת של האב באותה עת. בית המשפט מצא כי הערכאה הנמוכה יותר הפחיתה שלא כדין את דמי המזונות על בסיס אילוציו הכספיים של הבעל מבלי להתחשב בנכסיו, ובפרט בדירה, אותם יש לנצל במידת הצורך, עד כדי מכירתה ושכירת שטח מגורים אחר. לאחר מכן החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך כיול מחדש של דמי המזונות, וחייב אותו לכסות את התקופה שבין הגשת התביעה ועד לגירושין. האב חויב לשאת בגירעון החודשי במזונות בשל בנותיו בדיעבד ולהבטיח תשלומים עתידיים הולמים, תוך הסתמכות על רכושו במידת הצורך. בית המשפט דחה גם בקשות לערעורים נוספים, בעיקר אחד הנוגע לכספים המוחזקים בנאמנות וערעור נוסף הנוגע לתיק מעילה של עורך דין, והדגיש כי שווי הדירה מבטיח די הצורך בתשלומי מזונות. בסופו של דבר, אושרה מחדש חובתו של האב כלפי המערערים, לרבות הפרשה למזונות בעבר ובעתיד בהתאם לצרכי הבנות, והוטל על הבעל שכר טרחת עורך דין משמעותי. פסק הדין מדגיש את העיקרון לפיו חובות התחזוקה מתחשבות הן ברמת החיים הרגילה והן במשאבים הזמינים, מעבר להשתכרות מיידית.