ד"נ 20/82

תקציר

פסק הדין כרוך בדיון משפטי מורכב בשאלה האם דיני עשיית עושר ולא במשפט יכולים לחול כאשר קיים חוזה קיים בין צדדים. בית המשפט העלה תחילה את השאלה האם ניתן לטעון לעשיית עושר ולא במשפט אם חוזה לא היה מבוטל. המקרה מתמקד בהפרת חוזה כאשר המוכר, במקום למסור לקונה, מכר סחורה לצד שלישי במחיר גבוה יותר, מה שהוביל למחלוקת האם הקונה יכול לטעון שהרווח שהפיק המוכר כעשיית עושר ולא במשפט. בית המשפט הבחין בין מצבים בהם חוזה עדיין קיים לבין מועד סיומו, ובחן כיצד סעדים לפי דיני החוזים יכולים להשתלב עם טענות לעשיית עושר ולא במשפט. דעת הרוב, שנתמכה על ידי השופטים ברק וש' לוין, טענה כי דיני עשיית עושר ולא במשפט יכולים לדור בכפיפה אחת עם דיני החוזים, ולפיה קונה צריך להיות זכאי לרווחים שנצברו מהפרת המוכר כסוג של השבה, גם אם לא נגרם נזק או שהחוזה עדיין עומד על תילו. הדעות החולקות, של המשנה לנשיא והשופט ד' לוין, טענו נגד החלת עשיית עושר ולא במשפט בהקשר זה, במיוחד אם קיימים סעדים הקבועים בדיני החוזים. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי הרוכש יכול לקבל בחזרה את הרווחים מהפרת המוכר, תוך שימת דגש על כיבוד חוזים ומניעת מהמפרים ליהנות מהפרותיהם. החלטה זו הובנה כניסיון לחזק את טוהר ההסכמים החוזיים תוך הימנעות ממצב בו הפרת חוזה הופכת למשתלמת כלכלית. פסק דינו של בית המשפט החזיר על כנו את החלטת בית המשפט המחוזי, ופסק לעותר את הרווחים שהפיק המשיב, לצד הוצאות משפט.