ע"א 602/74

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך ארוך שנים על זכויותיו של עסק בית קפה הממוקם ברחוב ביאליק 48 ברמת גן. ראשיתו של סכסוך זה בשותפות המקורית שהוקמה בשנת 1933 בין יהודה יעקובסון, ששכר את שטח העסק, לבין שותפו מיכאל שוקלינסקי. עם פטירתו של יהודה בשנת 1951 ירשה אלמנתו חנה מחצית מהעסק ויצרה שותפות חדשה עם משפחת שוקלנסקי. חלקה של חנה התחלק בין ילדיה לאחר מותה בשנת 1963; מחציתם הלכו לבתה דבורה ולבעלה מיכאל שוקלינסקי, ורבע כל אחד לילדיה האחרים אלחנן ובלהה. בהמשך ויתר אלחנן על חלקו לטובת אחותו וגיסו בשטר ויתור נוטריוני. עם מותו של אלחנן בשנת 1972 התעורר סכסוך על הבעלות על בית הקפה. משפחתו טענה כי יש לו 50% ממניות העסק, שאמורות לעבור ליורשיו - אלמנתו שרה ושני ילדיהם. בני הזוג שוקלינסקיס, לעומת זאת, טענו כי הם הבעלים היחידים, בין אם באמצעות ירושה ישירה מיהודה יעקובסון ובין אם לחילופין באמצעות שטר הוויתור הנ"ל. עוד טענו כי השותפות התפרקה עם מותה של חנה ולא חודשה מעולם, וכי אלחנן מעולם לא היה שותף מלא בעסק. התיק הגיע לבית המשפט המחוזי, שצידד במידה רבה בבני הזוג שוקלינסקיס, וקבע כי הם לא הפיקו זכויות כלשהן משטר הוויתור, אך רוב טענותיהם האחרות תקפות. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וקבע כי שטר הוויתור אינו תקף בשל היעדר ראיות לכך שהמקבלים נטלו את המתנה, כנדרש בחוק. עוד קבע בית המשפט כי אלחנן יעקובסון אכן ירש מאמו רבע מהעסק, ולכן יורשיו זכאים לזכויותיהם לפי פקודת השותפויות. באשר לשכירות בעסק, קבע בית המשפט כי עם מותה של חנה יעקובסון עברה חלקה למשפחת שוקלנסקי בלבד, וילדיה אינם יכולים לרשת חלק זה, שכן הם לא המשיכו לעבוד בעסק. בית המשפט דחה גם את טענת משפחת יעקובסון כי חנה החזיקה במניות ילדיה בנאמנות, ולא מצא ראיות התומכות בכך. ככלל, בית המשפט העליון הסכים עם ממצאי בית המשפט המחוזי והגיע למסקנה כי יש לדחות את שני הערעורים, כאשר כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות. פסק דין זה מבהיר את הסדרי הבעלות והשותפות המורכבים סביב עסקי בתי הקפה ומאשר את בעלותם הבלעדית של בני הזוג שוקלנסקי.