רע"א 8301/13

תקציר

בפסק הדין בחן בית המשפט את הלכת גויסקי ארוכת השנים, שהעניקה הגנה למחזיקי שיקים בתמורה מפני טענות לתמורה כושלת, גם כאשר לא החזיקו את השיק כראוי. בית המשפט החליט לבטל פסק דין זה, וקבע כי רק "מחזיקים ראויים" – אלה המקבלים שיקים בתום לב, תמורת ערך וללא פגמים – חסינים מפני תביעות כאלה. השופט נ' הנדל טען לביטול הלכת גויסקי, תוך הדגשת ההבחנה בדיני השטרות המעניקה חסינות רק למחזיקים ראויים. הוא הדגיש כי החלטת גויסקי ערערה הבחנה זו וגרמה לאי ודאות משפטית ומסחרית. גישתו של השופט הנדל התמקדה בהבטחת בהירות ובמניעת הגנה מופרזת למחזיקי שיקים פגומים, ותמכה בחלוקה ברורה בין מחזיקים ראויים ולא ראויים כדי לשמור על תכליתם של דיני השטרות: עסקאות מסחריות יעילות עם אמינות הדומה למזומן. השופט נ' סולברג, בהתנגדותו, הציע לזקק ולא לבטל את הלכת גויסקי על ידי הוספת תנאים לתחולתו, כגון תמורה אמיתית ומבוצעת וחוסר יכולת לצפות של כשל תמורה, אך לשמור על רמה מסוימת של הגנה על בעלי ערך. השופט א' שהם תמך בשופט הנדל, וטען נגד מורכבויות שעלולות לנבוע מתנאיו של סולברג. בסופו של דבר, בית המשפט העדיף בהירות בכך שהגביל את ההגנה למחזיקים הראויים, ובכך דחה את תקדים גויסקי כדי ליישר קו עם כוונת המחוקק המקורית והפרקטיקות המסחריות המודרניות.