ת"א 14061/07

תקציר

המוסד לביטוח לאומי (התובע) שילם תגמולים לנפגע תאונת דרכים ותבע שיפוי מהנתבעים, בהתאם להסכם שנחתם בשנת 1979. הנתבעים חלקו על הטענה, וטענו כי יתרת ההלוואה המוזכרת בתביעה לא היוותה טובת הנאה על פי ההסכם ולא שולמה ישירות לנפגע. בית המשפט הסכים עם הנתבעים, וציין כי יתרת ההלוואה לא הייתה הטבה כהגדרתה בהסכם השיפוי, ויתרה מכך, לא שולמה לידי הקורבן, אלא נזקפה לרשויות המכס כדי לפטור את הנפגע ממסים מסוימים. התובעים טענו כי פסיקה קודמת של בית המשפט העליון אפשרה להם לדרוש שיפוי בגין ההלוואה, אך בית המשפט הבחין בין המקרה הקודם בכך שהוא עסק בשיפוי סטטוטורי, ולא בשיפוי על פי ההסכם, שהיו לו דרישות שונות. עוד ציין בית המשפט כי יתרת ההלוואה מומנה על ידי משרד האוצר ולא על ידי המוסד לביטוח לאומי, אך לא ראה בכך הכרעה, שכן גמלת ניידות שולמה מאותו תקציב. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי אי עמידתה של ההלוואה שטרם עמדה בדרישת הפירעון הישיר משמעה שהתובע אינו זכאי לשיפוי ודחה את התביעה, אם כי מבלי להורות על הוצאות בשל הצלחתה החלקית של התביעה.