סע"ש 42606-02-14

תקציר

התובעת, גרפיקאית המועסקת על פי הסכם קיבוצי, ביקשה לקבל בחזרה את השכר שנוכה משכרה על ידי המעסיק הנתבע. שכרה של התובעת מעולם לא היה קשור למספר שעות העבודה, אלא לעבודה הנדרשת ממנה. הנתבעת, שלא יכלה לפטר את התובעת בשל ההסכם הקיבוצי, הפחיתה באופן חד צדדי את שכרה בתואנה שהיא עובדת במשרה חלקית. עם זאת, בית הדין מצא כי מתכונת העסקתה של התובעת נותרה עקבית במשך כשבע שנים וכי שכרה סוכם בהתאם. משכך, נקבע כי הפחתת השכר אינה חוקית, והנתבע חויב לפצות את התובע בסך 38,552 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. כמו כן, התובעת טענה לאפליה על רקע גיל לאחר שעברה לתפקיד אחר, אשר נדחתה מחוסר ראיות. התובע גם ביקש פיצוי בגין עוגמת נפש, אשר נדחה, שכן בית המשפט לא מצא את מעשיו של הנתבע חריגים דיים כדי להצדיק זאת. באשר לתביעה שכנגד, ביקשה הנתבעת לנכות ימי חופשה שנתית, בטענה כי טעות טכנית גרמה לעודף ימי חופשה שלא נוצלו. בית המשפט דחה טענה זו, בנימוק של כישלון הנתבעת לנהל פנקס חופשות שנתי וחוסר יכולתה להוכיח את ניצול ימי החופשה על ידי התובע. עם זאת, בית המשפט קבע כי משרתה של התובעת מזכה אותה ב-17 ימי חופשה בשנה בלבד, ולא ב-105 הימים המבוקשים. בעקבות זאת נצטווה הנתבע להפסיק לנכות ימי חופשה בשיעור של 1.5 לכל יום, ורק בשיעור של יום אחד. יתר רכיבי תביעת התובע והתביעה שכנגד נדחו. בנוסף, חויב הנתבע בהוצאות המשפט של התובע בסך 10,000 ₪. לשני הצדדים ניתנה הזכות לערער על פסק הדין בתוך 30 יום.