ע"א 499/89

תקציר

במקרה זה עסק בית המשפט העליון בערעורים על שכר טרחת עורך דין שביקש משרד עורכי הדין המייצג את המערערת בעניין מקרקעין מורכב. המערערת, רמת אביבים בע"מ, פנתה לסיוע משפטי מהמשיבה בכל הנוגע להיתרי בניה על מגרשים בגבעתיים. משרד עורכי הדין ניהל בהצלחה משא ומתן מטעם המערערת לפתרון העניין, ואיפשר למערערת זכויות בנייה על מגרש אחד ומגרשים חלופיים במקום שניים אחרים. עם הגשת חשבון שכר טרחה בסך 200,000 דולר למשא ומתן ו-35,000 דולר לעתירה לבית המשפט העליון, סירב המערער לשלם, מה שהוביל את משרד עורכי הדין להגיש תביעה על סך 636,000 דולר, שהופחתה מאוחר יותר לסכום סמלי של 400,000 דולר או 225,000 דולר, המשקף את יתרת החשבון. בית המשפט המחוזי החיל את סעיף 46 לחוק החוזים, דחה את התביעה החוזית אך קבע כי שכר עורך הדין ההוגן צריך לשקף הן את העבודה המקצועית והן את שווי השירות שניתן – 2% מערך הקרקע – אם כי מוגבל ל-225,000$ כפי שחויב במקור על ידי המשיב. בעוד המערערת ערערה על סכום זה, בטענה כי השירותים הוערכו יתר על המידה, בית המשפט צידד בעדויות מומחים התומכות בהערכת שווי גבוהה יותר. החלטת בית המשפט המחוזי התקבלה, אלא שתוקנה כך שתחול ריבית מיום הצגת החשבון לראשונה ולא ממועד הגשת התביעה. פסק הדין מדגיש את הגורמים המותרים בקביעת שכר טרחה, כגון המורכבות, הסיכונים הכלכליים והמומחיות הנדרשים לתיק, ולא רק את שעות העבודה, ובכך מונע התעשרות בלתי הוגנת של מקבל השירות. הערעורים נדחו ברובם, תוך שמירה על ההתחייבות הכספית הראשונית מותאמת לחישובי ריבית בלבד.