ת"א 34620-03-10

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק בסכסוך כספי בין תובע, ד"ר משה וינברג ושות' עורכי דין, לבין שני נתבעים: נעמן בע"מ ולשכת ההוצאה לפועל. הסכסוך המקורי, שראשיתו לפני 13 שנה, נבע מרכישות רהיטים שלא סופקו, מה שהוביל לעיקול מטלטלין ולסכסוכי דמי אחסון שבאו בעקבותיו. ההליכים המשפטיים הממושכים הגיעו לשיאם בפסק דין בשנת 2007, עם הסכמה לדחות את הערעור בתנאי שהתובע יוכל להעלות טענות בנוגע לדמי האחסנה בבית המשפט בהרצליה. אלא שכעת מבקש התובע לבטל הסכם ופסק דין זה, בטענה לרשלנות והפרת הסכם על ידי ההוצאה לפועל. השאלה הקריטית בדבר סמכות השיפוט המהותית מתעוררת משום שהתובע הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, בבקשה לבטל את פסק הדין הקודם. בית המשפט קבע כי אין לו סמכות לדון בתביעה, שכן הוא אינו בית המשפט המוסמך לעניינים אלה. על פי פסק הדין, כאשר ניתן פסק דין בהסכמת הצדדים, יש להגיש ערעור לערכאה גבוהה יותר, ואילו יש להגיש תביעה נפרדת לבית המשפט המוסמך לביטול פסק הדין בשל פגמים שנפלו בהסכם. במקרה זה, בית המשפט המוסמך יהיה בית המשפט המחוזי בירושלים, אשר נתן את פסק הדין. לחילופין, אם ערכה הכספי של התביעה מצוי בגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי, אזי בית המשפט הפרוצדורלי המתאים הוא בית משפט השלום. השופט קבע כי בית המשפט המחוזי, כערכאה פרוצדורלית במקרה זה, נעדר סמכות, ומאחר שתביעת התובע לא עמדה ברף הכספי של בית המשפט המחוזי, היה מקום להפנות אותה לבית משפט השלום. עוד הדגישה השופטת כי לא ניתן לתקן את טעותו של התובע בבחירת הערכאה הלא נכונה, שכן סעיף 79 לחוק בתי המשפט אינו מחייב העברת תיקים מסוג זה. במקום זאת, זה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט לעשות זאת. במקרה זה החליטה השופטת שלא להעביר את התביעה לבית משפט השלום, בנימוק שהיא אינה מוצדקת ומיותרת, מה גם שהתובע לא ביקש העברה. בסופו של דבר נדחתה התביעה מחוסר סמכות עניינית, והתובע חויב בהוצאות הנתבעת מס' 1 בסך 10,000 ₪. השופט הגיע למסקנה כי המצב לא יצר עוול גלוי, והטענה, בהיותה חלק ממחלוקת משפטית ממושכת, אינה מצדיקה פעולה נוספת. פסק הדין הדגיש את סופיות פסק הדין, ודחה את ניסיונה של התובעת להניח אותו בצד.