רע"א 1193/90

תקציר

בפסק דין משמעותי הנוגע ליחסי הגומלין בין דיני הפיצויים השונים, התייחס בית המשפט העליון למקרה של מתנדב במשמר האזרחי שנפצע בתאונת דרכים בעת שנהג ברכב משטרתי. הנפגע, שהוכר כנכה בשיעור של 55% על פי חוק הנכות במדינה, קיבל הטבות מהמדינה. המדינה תבעה שיפוי ממבטחת הרכב המשטרתי, בטענה כי עליה לכסות את הפיצויים המשולמים למתנדב הנפגע, בהתבסס על סעיף 36(א)(2) לחוק הנכות, המאפשר שיפוי מהאחראי לפי חוק אחר. בית המשפט המחוזי פסק תחילה נגד המדינה, בקובעו כי קביעת הנכות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (סעיף 6ב) אינה רלוונטית, שכן תביעת המדינה לא קמה "לפי חוק זה". עם זאת, בית המשפט העליון הפך החלטה זו, והדגיש כי תביעות שיפוי לפי חוק הנכות אכן יכולות לדון בקביעות שנקבעו לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. בית המשפט הדגיש כי החבות לפי דיני הפיצויים והנכות אינה סותרת זו את זו. תכליתו של סעיף 6ב, שנועד לייעל ולפשט את ההתדיינות על ידי כריכת קביעת הנכות בבית המשפט, חלה גם על תביעות שיפוי, על אף שמקורן בחוקים שונים. הדבר גם בלם התדיינות משפטית מיותרת בכך שהכיר באופיין המקצועי וחסר הפניות של הוועדות הרפואיות האחראיות לקביעות אלה. ככלל, בית המשפט הדגיש את היעילות והקוהרנטיות ביישום דיני פיצויים אלה, וקבע כי תביעות המדינה להשבה כבולות לקביעות הנכות כעניין של כוונת המחוקק ומעשיותו. לפיכך נדרשה המבטחת לשפות את המדינה על בסיס אחוזי הנכות שכבר נקבעו, ובכך לייעל את התהליך ולמנוע תביעות חופפות.