ת"א 19439-04-12

תקציר

התובעת, בעלת בית, נטלה הלוואה מהבנק הנתבע בשנת 1997, תוך שימוש ברכושה כבטוחה. ההלוואה נפרסה מחדש בשנת 2007 לאחר שהתובע התקשה לעמוד בתשלומים. הבנק פתח בהליכי עיקול בשנים 2009 ו-2011 בשל המשך אי התשלום. התובעת טענה כי היא דיירת מוגנת לפי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר וכי הבנק לא הודיע לה על זכויותיה לפי חוק זה או סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, המזכה אותה בדיור חלופי לפני פינוי. היא ביקשה צו מניעה קבוע שימנע את פינויה. הבנק טען כי התובעת ויתרה על זכויות אלה בהסכמי ההלוואה וכי היא הייתה מודעת לזכויותיה אך התמהמהה בהעלאת טענותיה. בית המשפט בחן את הפסיקה בנושא ויתור על הגנת הדייר ומצא כי הבנק מילא את חובתו להסביר את זכויות התובע ואת ההשלכות של ויתור עליהן. נפסק כי טענותיה של התובעת אינן אמינות וכי אכן נודע לה על זכויותיה בעת חתימתה על הסכמי ההלוואה בשנים 1997 ו-2007. בנוסף, בית המשפט מצא כי סעיפי הוויתור אינם מפלים וכי התובעת השתהתה משמעותית בהעלאת טענותיה. לפיכך, דחה בית המשפט את בקשת התובעת לצו מניעה קבוע, שיאפשר לבנק להמשיך בהליכי העיקול והפינוי. התובע חויב בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין.