בד"מ 20/10

תקציר

פסק הדין דן בתביעה שהוגשה נגד פרופ' הלל וייס, עורך דין, פרופסור באוניברסיטת בר אילן ופעיל פוליטי, בעקבות התבטאויותיו הנרגשות והזועמות בתקשורת נגד פינוי משפחות יהודיות על ידי ממשלת ישראל מנכסים בשוק הסיטונאי בחברון. וייס הואשם בשורה של עבירות משמעת נגד חוק לשכת עורכי הדין בגין אי שמירה על כבודו ואתוקו של מקצוע עריכת הדין. בית המשפט מצא את וייס אשם בחלק מהאישומים. בית המשפט קיבל את ראיות התביעה, לרבות הקלטות וידאו ועדויות עדים, ואישר כי וייס אכן אמר את הדברים שיוחסו לו, שהיו בוטים, גסים ומסיתים לאלימות. בית המשפט הדגיש את חשיבות ההתנהגות האתית בקרב עורכי דין ואת ההשפעה השלילית של התבטאויות אלה על תפיסת הציבור את מקצוע עריכת הדין. עם זאת, בית המשפט הכיר גם בזכות החוקתית לחופש ביטוי, במיוחד בחברה דמוקרטית, ושקל אותה אל מול הצורך לשמור על כבודו וטוהר המידות של מקצוע עריכת הדין. נמצא כי חלק מהתבטאויותיו של וייס, שביטאו את עמדותיו הפוליטיות, חוסו תחת חופש הביטוי, ואילו אחרות, ובהן קריאותיו לאלימות ולהסתה נגד בית המשפט העליון והצבא, חצו את הגבול להתנהגות אתית אסורה. למרות חומרת העבירות של וייס, בית המשפט בחר שלא לגזור עונש הרחקה חסר תקדים מלשכת עורכי הדין. במקום זאת, היא השעתה את רישיונו למשך שנה, הטילה עליו מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, נזפה בו רשמית והטילה עליו קנס ותשלומי פיצויים. פסק הדין נועד לאזן בין הטלת האחריות על וייס למעשיו לבין כיבוד זכותו לחופש ביטוי, במיוחד לאור העובדה שדבריו נאמרו בסיטואציה טעונה רגשית.