ע"א 675/87

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה, בו היו מעורבים חברת השקעות שבסיסה בליכטנשטיין (המערערת) ומספר משיבים, לרבות בנק (המשיב מס' 1), נסבה הסוגיה המרכזית סביב תחולת תקופת ההתיישנות על טענות המרמה והרשלנות של המערערת. המערערת טענה כי מצגי שווא כוזבים ורשלניים הובילו אותה להשקיע 200,000 דולר במניות הבנק בשנת 1964; עם זאת, הם גילו את ההונאה רק בשנת 1969 עם קריסת הבנק. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את התביעה בשל תקופת ההתיישנות, וטען כי תקופת ההתיישנות החלה עם ההשקעה הסופית בשנת 1965 או 1966, ולא בשנת 1969 כאשר התרמית התגלתה. בערעור הבחין בית המשפט העליון בין טענות רשלנות לתביעות מרמה. בית המשפט אישר את הדחייה בעניין הרשלנות, וציין כי המערער יכול היה לגלות את העובדות בשקידה סבירה. עם זאת, היא החזירה את טענת המרמה, והדגישה כי ההתיישנות על תביעות מרמה מתחילה רק עם מודעותו הממשית של התובע לתרמית, שבמקרה זה הייתה בשנת 1969. בית המשפט הדגיש כי אין די באזהרות או אינדיקציות כלליות כדי להתחיל את תקופת ההתיישנות בגין הונאה, וזאת לעומת פעולות בהן עשויה לחול רשלנות. כתוצאה מכך, התיק הועבר למשפט בהיבט המרמה, תוך ביטול פסק הדין המקורי בהיעדר פיצויים הולמים לבנק, תוך הקצאת עלויות ספציפיות למשיבים שונים על בסיס מעורבותם וחבותם. פסק הדין מדגיש את הפרשנות השיפוטית המבדילה בין רשלנות לבין הונאה בדיני התיישנות, תוך שימת דגש על ידע ממשי להתיישנות בדיני הונאה.