תמ"ש 53111-10-20

תקציר

פסק דין זה דן בתביעת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. התביעה הוגשה על ידי תובע, המכונה מ', נגד גרושתו א' והחברה של א', בגין נזקים שנבעו משני אירועים נפרדים. האירוע הראשון עסק בקובלנה פלילית שהגיש א' נגד מ', שהובילה להגשת כתב אישום בגין תקיפה פשוטה. האירוע השני כלל מספר פוסטים מכפישים בפייסבוק ואמירות בעל פה שאמר א' ויוחסו למ'. השופט פותח בפירוט הדין החל ופסקי דין קודמים הקשורים לתביעות לשון הרע. מתוארים מרכיביה המהותיים של תביעת לשון הרע, לרבות הדרישה כי הפרסום יהיה חיצוני, והמבחן לקביעת לשון הרע הוא אובייקטיבי. לאחר מכן פונה השופט לאירוע הראשון, ובוחן האם החברה וא' הגישו תלונת שווא נגד מ'. נמצא כי לחברה לא היה כל חלק בתלונה וכי עדותו של א' ניתנה בתום לב. לפיכך, התביעה נגד החברה נדחית, ומ' נדרש לכסות את הוצאותיה המשפטיות של החברה. לגבי א' קובע השופט כי כתב האישום נגד מ' לא נבע מתלונתה של א' אלא מעדותה בתגובה לתלונתה של מ' עצמה. מאחר שמ' בחרה לחזור בה מכתב האישום, ומאחר שאין ראיות לכך שעדותה של א' לא נמסרה בתום לב, גם התביעה נגד א' נדחית, ומ' חויב לשלם את הוצאותיו המשפטיות. האירוע השני מתייחס לשני פוסטים בפייסבוק ולשתי אמירות בעל פה המיוחסות למ'. השופט קובע כי כל ארבעת הפרסומים מהווים לשון הרע, שכן הם גרמו ל-מ' נזק כמפורט בחוק ולא היו מוגנים תחת אף אחד מהפטורים הקבועים בחוק. לגבי הפוסטים בפייסבוק, השופטת מקבלת את תביעתו של מ' נגד א' ופוסקת לו פיצויים בסך 20 אלף שקל. בגין הדברים בעל-פה, השופט פוסק לטובת א', שכן מ' לא זימן את העד לעדות, ופוסק ל-א' הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח. לפיכך קובע השופט כי על מ' לשלם ל-א' סך של 10,000 ש"ח בגין התביעה שכנגד. השופט גם מתיר את פרסום פסק הדין תוך השמטת פרטים מזהים וסוגר את שני התיקים.