ע"פ 389/91

תקציר

בעניין משפטי זה זוכו המשיבים על ידי בית המשפט המחוזי מאשמת שימוש חורג במבנים ללא היתר, עבירה לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. המשיבים, בעלי נגריות ותיקים, פעלו באזור מגורים אך החזיקו ברישיונות עסק מטעם העירייה. כאשר הוגש כתב אישום שנים לאחר מכן, הם ציטטו הגנה לפי סעיף 208(ב) לאותו חוק, ממנה עולה כי לא היו מודעים למעשים פסולים כלשהם ונקטו באמצעים המשפטיים הנדרשים. בית המשפט העליון ניתח האם אי ידיעת החוק מספקת הגנה. השופט בך מצא כי בעוד שאי ידיעת החוק אינה מצדיקה בדרך כלל עבירות, מקרה זה כרוך באי הבנה לגבי סוג ההיתר הנדרש, מה שהופך אותו יותר לטעות בעובדה מאשר בחוק. המשיב מס' 2 סבר באמת ובתמים כי די ברישיון העסק שלו בשל הטעיית העירייה במילוי דרישות ההגנה לפי סעיף 208(ב). למרות התנגדותו של השופט מצא, שהדגיש את חשיבות ההבחנה בין בורות משפטית לבין טעות עובדתית, הרוב תמך בזיכוי, וציין כי המשיב מס' 2 פעל באופן סביר על סמך הנחיות העירייה. ההחלטה נסבה על השאלה האם טעותו של המשיב היא אי הבנה עובדתית הנובעת מרישוי עירוני, להבדיל מאי ידיעת איסור חוקי. הבחנה דקדקנית זו בין טעויות בדין לבין טעויות עובדתיות, לצד הוראות חדשות בחוק העונשין המחזקות את ההגנה במקרים של טעות בלתי נמנעת, היוו את הבסיס לפסק הדין, והביאו בסופו של דבר לדחיית ערעור המדינה נגד המשיב מס' 2.