ת"א 76589-01-19

תקציר

לאחר עיון בראיות ובעדויות שהוצגו על ידי הצדדים, פסק השופט לטובת טענת התובעים בחלקה, וכנגד הנתבע בתביעה שכנגד במלואה. ראשית, באשר לדמי השכירות שחבה הנתבעת נקש לתובעים בגין השימוש בפרדסים שלהם, קיבלה השופטת את טענת התובעים כי דמי השכירות השנתיים עמדו על 20,000 ₪ ולא על 10,000 ₪ כפי שנטען על ידי נקש. השופטת ביססה החלטה זו על עדויות התובעים ועל החלטת בית המשפט בתל אביב משנת 2008, שקבעה כי דמי השכירות עומדים על 20,000 ₪. בנוסף, השופט מצא כי נקש שילם דמי שכירות עבור השנים 2009 עד 2012, ובכך הפחית את הסכום הכולל שהיה חייב לו עבור השנים 2012 עד 2018 כפי שנטען בתביעה. עוד קיבלה השופטת כי יש לנכות מסכום התביעה תשלום בסך 42,407 ₪ ששילמה נקש, כפי שביקשו התובעים. בנוסף, הופחת מהתביעה גם תשלום בסך 10,000 ₪ שבוצע בשנת 2014. עם זאת, השופט קבע כי על נקש לשלם 20 אלף שקל נוספים עבור דמי השכירות של שנת 2018, שכן הפרדסים הועברו לגורם אחר באותה שנה. לפיכך, יתרת הסכום שנקש חייבת בגין דמי שכירות שלא שולמו חושבה כ-67,593 שקל. שנית, באשר לתביעה שכנגד שהגיש נקש בגין נזקים כלכליים הנובעים מהוצאתו מנכסי התובעים, דחה השופט טענה זו על הסף. נקש לא הביא ראיות מספיקות לתשלומים כלשהם ששולמו בגין השכרת הנכסים, ותביעתו לאובדן רווחים לא נתמכה בראיות מהימנות. יתר על כן, השופט מצא כי גרסת התובעים לאירועים אמינה יותר מזו של נקש, במיוחד לאור חוסר העקביות בעדותו. לסיכום, השופטת קיבלה חלקית את תביעת התובעים והורתה לנקש לשלם להם סך של 67,593 שקל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. בנוסף, נוכח התנהלות הצדדים והפער בין הסכומים הנתבעים לסכומים שנפסקו, חויב נקש בהוצאות המשפט של התובעים בסך כולל של 5,000 ₪. כל התשלומים היו אמורים להתבצע תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.