ת"פ 5158-05-20

תקציר

האירוע המדובר עסק בקטטה בין הנאשם למתלונן בנוגע לתיקון רכב בעקבות תאונה קודמת בין אשתו של הנאשם לאשת המתלונן. הוויכוח הסלים ושני הצדדים הזעיקו את המשטרה. הנאשם, שהחזיק בנשק, שלף את נשקו וכיוון אותו לעבר המתלונן לאחר שהאחרון איים לכאורה לקחת סכין. בהמשך נעצר הנאשם והוגש נגדו כתב אישום בגין איומים שלא כדין. במהלך המשפט הציגו התביעה וההגנה גרסאות שונות לאירוע. עדי התביעה, בהם המתלונן, אמו ואחותו, העידו כי הנאשם כיוון את הנשק לעבר המתלוננת בעת שזו אחזה באשתו של הנאשם. עדי ההגנה, בהם הנאשם ואשתו, טענו כי המתלוננת היא התוקפת וכי הנאשם פעל מתוך הגנה עצמית כדי להגן על אשתו ועל עצמו. בגזר הדין ניתחה השופטת בהרחבה את הראיות והעדויות שהציגו הצדדים. היא מצאה את עדי התביעה אמינים יותר ואת גרסתם לאירועים אמינה יותר. השופט הגיע למסקנה כי הנאשם לא הצליח לבסס הצדקה למעשיו על פי הוראות החוק של הגנה עצמית או צורך. באשר לטענת ההגנה העצמית, קבעה השופטת כי מעשיו של הנאשם לא עמדו בקריטריונים של מסוכנות מיידית ומוחשית, שכן המתלונן לא היווה איום ממשי בעת שהנאשם שלף את נשקו. יתר על כן, השופט פירש את התנהלותו של הנאשם כאקט של הפחדה ולא כאמצעי הרתעה. השופט דחה גם את הגנת הצורך, בקובעו כי מעשיו של הנאשם לא היוו תגובה סבירה לנסיבות וכי עומדות בפניו חלופות אחרות. בנוסף, התייחסה השופטת לטענת הנאשם להגנה מפני צדק, וטענה כי ההחלטה שלא להעמיד לדין את המתלונן בגין תקיפתו לכאורה את הנאשם לא הוכחה די הצורך כדי להוות אכיפה מפלה. בסופו של דבר, הרשיע השופט את הנאשם בעבירת האיומים, כהגדרתה בסעיף 192 לחוק העונשין.