ת"א 34981-02-21

תקציר

התובעת, דיירת מוגנת, הגישה תביעה בסך 2,500,000 ₪ נגד שלושה נתבעים בגין אובדן רווחים, הפרת זכויותיה כדיירת מוגנת והתעשרות שלא כדין בעקבות פינויה. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה בארבעה טעמים: מעשה בית המשפט, התיישנות, חוסר יריבות עם שניים מהנתבעים והיעדר סמכות מהותית ומקומית. בית המשפט הסכים עם הנאשמים בכל הסעיפים. ראשית, נפסק כי הפינוי היה כדין, והתובע היה מנוע מלדון מחדש בסוגיה זו בשל החלטה קודמת של בית המשפט, שהיוותה מעשה של בית המשפט. שנית, התביעה נדחתה בזמן, שכן עילת התביעה קמה עם הפינוי בשנת 2013, ותקופת ההתיישנות בת שבע השנים חלפה לפני הגשת התביעה בשנת 2021. שלישית, בתביעה נעדרה עילת תביעה כנגד שניים מהנתבעים, שכן לא הייתה להם כל מעורבות בפינוי, והתובע לא הציג כל טענה עובדתית או משפטית נגדם. לבסוף, סעיף השיפוט בהסכם השכירות הגדיר את בית המשפט בתל אביב כרשות המוסמכת, ולכן גם סמכות השיפוט המקומית הייתה שגויה. לאור ממצאים אלה, דחה השופט את התביעה במלואה, הורה לתובע לשלם את הוצאות הבקשה של הנתבעים, והציע לצדדים לנהל משא ומתן לפשרה.