ת"פ 39287-10-23

תקציר

פסק הדין דן בשני היבטים; האם לבטל את ההרשעה ולקבוע את העונש. באשר להיבט הראשון, נקבע בפסק הדין כי ויתור על הרשעה הוא חריג לכלל ההרשעה, ומתרחש רק כאשר קיים יחס בלתי סביר בין הנזק שנגרם לנאשם לבין האינטרס החברתי בצדק. במקרה זה, טענת הנאשם כי הרשעה תעלה לו במשרתו לא הוכחה, ובכל מקרה יעמדו לרשותו אפשרויות תעסוקה אחרות. בנוסף, הנאשם לא גילה אחריות מלאה למעשיו, והסיכון להישנות המחלה נחשב גבוה. לפיכך, החליט בית המשפט כי אין הצדקה לביטול ההרשעה. בהיבט השני, פסק הדין דן במדיניות הענישה בעבירות אלימות נגד בני זוג, שהיא בדרך כלל מחמירה. נסיבות מקרה זה, לרבות אופי המעשה ומבצע העבירה, הביאו את בית המשפט לקבוע כי טווח הענישה הראוי הוא בין מאסר על תנאי לבין 10 חודשי מאסר. בקביעת עונשו של הנאשם שקל בית המשפט את גילו, הודאתו ועברו הפלילי הנקי. עם זאת, בית המשפט ציין גם את הכחשתו הראשונית של הנאשם את העבירות ואת הקושי שלו לקבל אחריות. בסופו של דבר נגזרו על הנאשם חמישה חודשי מאסר על תנאי, בתנאי שלא יבצע כל עבירת אלימות כלפי אדם במשך שנתיים.