ת"א 13994-04-11

תקציר

התובעת, חברת ביטוח, תבעה את הנתבעים בגין רשלנות שגרמה לכשל בצינור ביוב כחמש שנים לאחר שהנתבעים סיימו לבנות אותו. התובעת טענה כי הנתבעים לא עמדו בסטנדרט הטיפול בריתוך הצינור, שהתפוצץ בלחץ הקרקע שמעליו, וכי לא פיקחו כראוי על העבודה. הנתבעים טענו כי הם אינם אחראים לכשל וכי נגרם לתובעת נזק ראייתי משום שלא אפשרה להם לבדוק את הכשל מיד לאחר התרחשותו. השופטת פתחה וציינה כי נטל ההוכחה מוטל על התובע. למרות שהתובעת ניסתה להעביר נטל זה באמצעות שימוש בסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, טענה השופטת כי סעיפים אלה אינם חלים על המקרה הנדון. אכן, התובע לא הוכיח כי הנתבעים היו הבעלים או המחזיקים בצינור בעת התקלה או כי התקיימו נסיבות עמומות כלשהן סביב האירוע. לפיכך, היה על התובע להוכיח כי הנזק נבע מרשלנות הנתבעים. לאחר מכן פנתה השופטת לסוגיית הנזק הראייתי והסכימה עם הנתבעים כי הימנעותו של התובע מלאפשר להם לבחון את הנזק מיד לאחר התרחשותו גרמה להם נזק משמעותי בהתגוננות. השופטת מתחה ביקורת על התובע שלא נקט בצעדים הדרושים כדי לחשוף את מקור הכשל ולהציג ראיות קונקרטיות לכך, למרות שהדבר לא היה קשה או יקר מדי. מחדל זה, קבע השופט, החליש באופן משמעותי את יכולתם של הנאשמים להגן על עצמם. ליבת הסוגיה הייתה האם הנתבעים התרשלו בעבודתם ובפיקוחם, דבר שהיה על התובע להוכיח. השופט בחן את הראיות שהוצגו על ידי שני הצדדים ומצא אותן לא משכנעות, ובמקום זאת הגיע למסקנה כי אפשרויות אחרות לסיבת הכישלון ריאליות יותר. התובע לא הציג את התוכניות המקוריות למתווה הצינור, והשופטת הסיקה מהראיות כי ייתכן שהתקלה אירעה בצינור הפנימי, שלא היה מוגן בשרוול פלדה, ולא בשרוול עצמו, כפי שטען התובע. עוד ציינה השופטת כי תיאורי עדי הראייה למחדל היו סותרים, ותיאורי הנזק שנמסרו על ידי עדי התובע אינם אמינים. ככלל, קבעה השופטת כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה, והראיות שהוצגו יצרו ספק סביר באשר לסיבת הכשל. גם אם השופט היה משוכנע כי הנתבעים ביצעו את הריתוך באופן לקוי, התובע לא הוכיח די הצורך כי המפקח אחראי לכשל ספציפי זה. באשר לתביעתה החלופית של התובעת, אשר השתמשה באחריותם המוחלטת של הנתבעים על פי תנאי המכרז לשמור על תקינות קו הביוב למשך עשר שנים, דחתה השופטת גם טענה זו. הטענה לא נטענה או הוכחה מספקת, והשופטת מצאה כי אחריותם של הנתבעים מוגבלת לאיכות עבודתם והפיקוח עליהם, ולא לחומרים בהם נעשה שימוש. יתר על כן, סביר להניח שתניית האחריות המוחלטת, לו הייתה קיימת, לא הייתה בעלת תוקף חוזי, שכן לנתבעים לא הייתה שליטה על כל מערך השירות. לאור האמור, הורה השופט על מחיקת התביעה ופסק כי על התובע לשאת בשכר טרחת עורכי הדין ושכר הטרחת הנתבעים וצד ג' בסך 120,000 ₪.