ת"פ 5929-06-12

תקציר

פסק הדין דן בתנאים שבהם יכול בית משפט להורות למדינה או למתלונן לפצות נאשם במשפט פלילי. ישנם שני תנאים שצריכים להתקיים: ראשית, על הנאשם להישפט ולזכותו; שנית, או ש"לא היה בסיס לאשמה" או שיש "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". האחרון, קריטריון דו-משמעי, פורש בפסיקה כמתחלק לשלוש קבוצות שיקולים: נסיבות הנוגעות להליך המשפטי עצמו, אופי הזיכוי ונסיבותיו האישיות של הנאשם. במקרה זה, הראיות מלמדות כי כתב האישום הוגש על בסיס ראיות מספיקות לכאורה, ולכן בית המשפט אינו יכול לקבוע כי לא היה בסיס לאשמה. החלטת התביעה להגיש כתב אישום הייתה סבירה בהתחשב בחומר הראיות שעמד לרשותם, ובהן עדותה של המתלוננת. לפיכך, בית המשפט אינו יכול לפסוק פיצוי למבקש בעילה זו. עם זאת, על בית המשפט לבחון את קיומה של העילה השנייה, זו של "נסיבות נוספות". בהקשר זה, לכשלי החקירה, שניתן היה למנוע, יש משקל רב. אילו רשויות החקירה היו מבצעות פעולות מסוימות ונמנעות מאחרות, ייתכן שהתוצאה הייתה שונה, וייתכן שהמשיב היה נוקט עמדה שונה ביחס לבקשת המעצר. מחדלים אלה מצדיקים פיצוי במקרה זה. אופיו של הזיכוי, המבוסס על ספק, ונסיבותיו האישיות של הנאשם, אינם מצדיקים כשלעצמם פיצוי, מה גם שעיקר סבלו של המבקש נבע מההליך הפלילי הנדרש, שהביא בסופו של דבר לזיכוי. באיזון זה מול זה, בית המשפט מחליט כי על המבקש לקבל פיצוי חלקי, המעוגן בקבוצת השיקולים הראשונה. מדובר ב-15% מהמקסימום הקבוע בסדרי הדין. סכום זה יחושב רק עבור הימים בהם שהה המבקש במשמורת בפועל, ולא עבור תקופת מעצר הבית שלאחריה.