ה"פ 39012-11-15

תקציר

המקרה נסוב סביב סבירותה של החלטת שר התחבורה לדחות בקשה לפיצוי על בסיס סעיף שבע השנים בסעיף 5 לקריטריונים, הסותר את הוראות המעבר שהוזכרו בפסק דין ארידור. האחרון קובע כי תקופת ההתיישנות בתביעות לפיצויי הפקעה מתחילה במועד תפיסת הקרקע וקובע כי התיישנות חלה במהלך תקופה של שלוש שנים מיום פסק הדין. התובעת, עו"ד אלמליך, טוענת כי תחולת סעיף 5 לקריטריונים עולה כדי טענת התיישנות בלתי סבירה. מנגד, השר מנמק את תקופת שבע השנים בסעיף 5 כהגבלה חלקית על תחולתו הרטרוספקטיבית של פסק דין רוטמן, שנועד להגן על אינטרס המדינה במקרים שבהם יחידים הסתמכו על פסיקה קודמת. השופט פותח בציון ההגנה המוגברת הניתנת לזכות הקניין בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ומעמדה של זכות הקניין כזכות על-משפטית חוקתית. לאחר מכן דן השופט בפקודת הדרכים המאפשרת פיצוי חלקי במקרים של הפקעה, ומדגיש את הלכת רוטמן, המחייבת תשלום פיצויי סבל במקרים בהם חלק מחלקת קרקע מופקע והחלק הנותר לא הושבח. השופט מדגיש כי המונח "פיצוי מחסד" אינו מתאים עוד בעקבות הלכת רוטמן ויש להחליפו ב"פיצוי בגין סבל". מאחר שהקרקע המדוברת הופקעה בחלקה וחלקה הנותר לא הושבח, קובעת השופטת כי הלכת רוטמן חלה במקרה זה ועל השר מוטלת החובה לשלם פיצויי סבל. לאחר מכן עובר השופט לבחון את סבירותו של סעיף 5 לאמות המידה לאור הלכת ארידור. יודגש כי תקופת ההתיישנות חלה על כל תביעה לקיומה של זכות, לרבות הליכים מנהליים לאכיפת זכות. לפיכך, השופט קובע כי הלכת ארידור והוראות המעבר שלה חלות על המקרה הנוכחי, ולפיכך סעיף 5 לאמות המידה, המהווה טענת התיישנות בפועל, אינו סביר. כמו כן, השופט דן בסמכותו של השר להגביל את תחולתה הרטרוספקטיבית של הפסיקה ומגיע למסקנה כי סמכות זו נתונה לבית המשפט בלבד. השופט מציין כי החלטת השר להגביל באופן חלקי את תחולת פסק דין רוטמן היא מעשה של אולטרה ווירס, שכן השר אינו יכול להצביע על מקור משפטי כלשהו המאשר מעשה כזה. גם אם יקבל בית המשפט כי לשר הייתה סמכות כזו, השופט מדגיש כי אינטרס ההסתמכות של השר ושל החברה הלאומית לתשתיות תחבורה (נת"י) אינו מוחלט ואינו מצדיק הגבלת תחולה רטרוספקטיבית של הלכת רוטמן במקרה זה, שכן היא לא הוכחה כסבירה או משמעותית. לבסוף, השופט מדגיש כי זכותו של היחיד לפיצויים בעקבות הפקעה היא עקרון יסוד בשיטת המשפט ויש לפרשו בצמצום, אשר במקרה זה מטה את הכף לטובת זכותו של אלמליח לקבל פיצויי הפקעה. לפיכך, השופט פוסק לטובת אלמליך, מבטל את החלטת השר ומורה על תשלום פיצויי סבל למבקש, בצירוף שכר טרחת עורך דין בסך 36,000 ₪, שיחולקו שווה בשווה בין המשיבה הראשונה לשנייה.