בג"צ 8119/10

תקציר

העותרים ביקשו מבית המשפט להוציא צו המורה למספר רשויות ישראליות, ובהן שר הפנים, ועדות מקומיות לתכנון ובנייה ורשות העתיקות (המשיבה מס' 4), לבטל תכנית לפעילות בנייה וחפירה באתר ובו קברים עתיקים. המדינה ומשיבים נוספים טענו כי יש לדחות את העתירה בשל קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לעניינים מנהליים, והשיהוי הרב בהגשת העתירה. המשיבה מס' 8 מכרה בעבר את כל הזכויות במקרקעין הנדונים ולפיכך לא היה לה כל קשר להשפיע על העבודות שבוצעו בה, מה שהוביל את בית המשפט לדחות את העתירה נגדם על הסף. עוד קבע בית המשפט כי יש לדחות את העתירה נגד יתר המשיבים, לרבות שר הפנים, משום שלבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בהם. באשר לטענת השיהוי, מצא בית המשפט כי אמנם היה שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי מצד העותר, אך חשיבותן של השאלות שהועלו בעתירה, ובפרט הנוגעות לכבודו של המנוח, עלתה על נימוקי הדחייה מחמת השיהוי. בית המשפט בחר לבחון לגופה של העתירה רק ביחס למשיבה מס' 4, רשות העתיקות. העותרים טענו כי הרשות אפשרה באופן בלתי סביר ביצוע עבודות באתר, לרבות חפירה ופינוי קברים, מבלי להתחשב כראוי בכבודו של הנפטר וברגשות הציבור הדתי. עם זאת, בית המשפט מצא כי פעולות הרשות היו סבירות, בהתבסס על עמידתם בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה ותפקידם בפיקוח על העבודות. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי אופיים הקדום של הקברים, מלפני 2500 שנה, מפחית מהרלוונטיות של הפגיעה בכבודו של הנפטר. עוד ציין בית המשפט כי הקברים לא היו בבית קברות ידוע וגלוי, מה שצמצם עוד יותר את משקל הפגיעה ברגשות דתיים. מאחר שבית המשפט לא מצא עילה להתערב בפעילות רשות העתיקות, נדחתה העתירה. השופטת מ' נאור והשופטת ח' מלצר הסכימו עם פסק הדין.