בג"צ 170/56

תקציר

השאלה במקרה זה היא האם בית דין רבני יכול לפסוק מזונות לקטין לבקשת אמו אם האב אינו מסכים לפסק הדין. ממלא מקום הנשיא, חשין, מסביר כי החוק הישראלי קובע שלושה סוגים של תביעות הנוגעות למעמדם האישי של יהודים בכל הנוגע לסמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים. הסוג הראשון, לפי סעיפים 1, 3 ו-5 לחוק השיפוט, מצוי בסמכותם הבלעדית של בתי הדין הרבניים. הסוג השני, המפורט בסעיף 9, הוא עניין לבית הדין הרבני רק אם כל הצדדים מסכימים. הסוג השלישי, המפורט בסעיף 4 לחוק השיפוט, מתייחס לתביעות מזונות שאינן כרוכות בגירושין, וניתן להביאם בפני בית המשפט המחוזי או בית הדין הרבני לפי בחירת האישה, גם ללא הסכמת הבעל. השאלה המרכזית היא, אפוא, האם התביעה במקרה זה נופלת בגדר סעיף 4. בא כוחה של המבקשת טוען, כי יש להבחין בין תביעתה של המשיבה מטעמה לבין תביעתה בשם הקטין. לטענתו, חובת האב למזונות בתו נפרדת מתביעת המזונות של האישה, וכי זו מבוססת על הסכם או על עקרונות מעין חוזיים. משכך, אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בחלק זה של התביעה. מנגד, טוען בא כוח המשיב כי סעיף 4 מכסה את תביעתה של אישה למזונות שלה ושל ילדיה. חשין מסיק כי סעיף 4 חל רק על תביעת אישה נגד בעלה למזונותיה. השימוש שעושה החוק במונחים "אישה" ו"בעל" מצביע על כך שהוא מתייחס למזונות הנובעים מחיוב בנישואין, ולא לחובות האב כלפי ילדיו הקטינים. יתר על כן, התביעה בפני בית המשפט, גם אם הוגשה על ידי האישה, היא למזונות ילדם של בני הזוג ולא של האישה. לפיכך, היא נופלת תחת סעיף 9 ולא סעיף 4, ובית הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתובענה ללא הסכמת המבקש. לבסוף מציין חשין כי מאחר שהעניין תלוי ועומד גם בבית המשפט המחוזי, היה על בית הדין הרבני לדחות את התביעה גם בנימוקים אלה. לפיכך, הצו הוא מכריע, והנימוקים להחלטה זו ניתנים היום, 10 בפברואר 1957.