עת"מ 53457-09-11

תקציר

השופטת דוחה את העתירה מחוסר סמכות לדון בטענות המועלות בעתירה מינהלית, שכן יש לבחור בהן במסגרת הליכי השגה וערר, שלא התקיימו. במקום זאת, שומות הארנונה הפכו לחד משמעיות. עם זאת, השופט ממשיך להתייחס לטענות לגופן ודוחה את כולן. ראשית, השופטת דנה בסוגיית החזקה בנכס והחובה להודיע לעירייה על כל שינוי, ומדגישה כי נטל מסירת ההודעה הוא על הבעלים או המחזיק בנכס. מאחר שהמנוח, שהיה בעל מספר נכסים, לא הודיע לעירייה על שינויים כלשהם, הוא נותר המחזיק הרשום וחויב כדין בארנונה. שנית, השופט דוחה את התביעה לפטור לפי סעיף 330 לפקודת העיריות, שכן העותרים לא מסרו לעירייה הודעה בכתב כי הנכס אינו ראוי לשימוש, דבר המהווה תנאי מוקדם לפטור. שלישית, השופט אינו מוצא כל הצדקה לטענות העותרים בדבר גובה החוב, ורואה בהן טענות גרידא שאינן נתמכות בראיות. רביעית, השופט דוחה את טענת ההתיישנות, שכן רישומי העירייה מצביעים על הליכי גבייה מתמשכים נגד המנוח לאורך השנים. לבסוף, מסכימה השופטת עם עמדת המשיב כי הליכי הגבייה המנהליים היו סבירים ומידתיים, נוכח הימנעותו של המנוח מלהסדיר את חובו. עוד מציינת השופטת כי העותרים פעלו בחוסר תום לב תוך הסתרת עובדות מהותיות, וסבורה כי העתירה נדחית. אשר על כן, העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.