ת"א 31992-11-16

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית תביעה שהגישה מליבו ישראל בדרישה להשבת תשלומים ששולמו למימון הוצאות תכנון. השופט פוסק לטובת הנתבעים, ועדת תכנון מקומית והעירייה, בנימוק של השתק עילה, המכונה גם res judicata או מניעת תביעה. עיקרון משפטי זה קובע כי הכרעת בית המשפט לגופו של מקרה מונעת מאותם צדדים להעלות טענות זהות בתביעות עתידיות. במקרה זה, השופט קובע כי התביעה הנוכחית והתביעה הקודמת שנדחתה בהסכמת מליבו נשענות שתיהן על אותה עילה. שתי התביעות מבקשות להחזיר את אותם תשלומים ששולמו למימון עלויות התכנון, והשופט סבור כי עילות התביעה והעובדות הרלוונטיות זהות. הם מסתמכים על אותו הסכם מימון ומבקשים את אותו סכום, עם הבדלים קלים בלבד בסכומים הנתבעים בגין תשלומים שבוצעו לאחר פתיחת התביעה הראשונה. השופט מציין כי כל העובדות הרלוונטיות היו ידועות למליבו כאשר הסכימו לדחות את התביעה הקודמת וכי הראיות החדשות לכאורה אינן מהוות עילת תביעה נפרדת. טענותיו של מליבו כי לא היו מודעים להליכים מסוימים ולעובדות מסוימות נדחות כבלתי מדויקות. השופט מציין כי פרטי גביית הוצאות התכנון מבעלי קרקע אחרים, כמו גם היטל ההשבחה, נדונו בתביעה הקודמת ולכן היו ידועים למאליבו. לפיכך, השופט מורה על מחיקת התביעה על יסוד מעשה של בית המשפט ופוסק הוצאות לנתבעים ולצדדים שלישיים מתערבים. החלטה זו מתקבלת בהעדר הצדדים ומפרטת את הסכום המדויק שישולם, כאשר הפרשי ההצמדה והריבית נצברים מיום פסק הדין ועד לקבלת התשלום המלא.