עע"א 1824/06

תקציר

העותר, המרצה שני מאסרי עולם בגין רצח, ביקש להביא את עניינו לדיון בפני ועדת השחרורים המיוחדת שתמליץ על הפחתת עונשו לאחר עשר שנות מאסר. עם זאת, חוק השחרור על תנאי קובע עונש מינימום של חמש עשרה שנות מאסר לפני שהוועדה תבחן מקרים של אסירי עולם המרצים מאסרי עולם מרובים. העותר טען כי הבחנה זו אינה חוקית, פוגעת בכבודו ועולה כדי אפליה. עוד טען כי החלת חוק זה עליו היא חקיקה רטרואקטיבית, שכן הוא נשפט ונגזר דינו טרם חקיקתו. המדינה טענה מנגד כי העתירה מוקדמת מדי, כי לבית המשפט אין סמכות לדון בתיק, וכי תחולת החוק היא אקטיבית ולא רטרואקטיבית. בית המשפט הסכים עם עמדת המדינה באשר לסמכות השיפוט ולחוקיות החוק. בית המשפט קבע כי לבית המשפט אין סמכות לדון בעתירה, שכן לא התקבלה החלטה של ועדת השחרורים המיוחדת, וכי החקיקה הראשית הקובעת את ההבחנה אינה רטרואקטיבית אלא אקטיבית, ולכן מותרת. יתר על כן, הטענות המהותיות נגד החוק נדחו, שכן בית המשפט מצא כי ההבחנה רלוונטית וראויה, ומשרתת את התכלית של שיקוף חומרת העבירות והרתעה מפני עבירות עתידיות. לפיכך העתירה נדחתה.