רע"א 2631/22

תקציר

במקרה דנן, ביקשו המבקשים להציג בדיקות גנטיות כראיה כדי להוכיח כי גורמים גנטיים אינם אחראים לנזקיהם. בתחילה נדחתה בקשתם על ידי בית המשפט המחוזי בשל כשלים פרוצדורליים והיעדר חוות דעת רפואיות במועד התומכות בתוצאות הבדיקה. למרות עיכובים קודמים שהוגדרו כ"גרירת רגליים", השופט וילנר אישר מאוחר יותר את בקשתם לערעור, תוך הכרה בערך הראייתי הפוטנציאלי של המידע הגנטי, אך התנה בכך שהם יישאו בעלויות שייגרמו למשיבים. חודשיים לאחר מכן הגישו המבקשים חוות דעת של מומחה גנטי שכללה פרשנות בנושאים רפואיים שאינם גנטיים, במיוחד במיילדות ובנוירולוגיה – תחומים שנסקרו ונחקרו בעבר בתיק. המשיבים ביקשו להסיר חלקים אלה, ובית המשפט המחוזי נעתר לכך, בנימוק שהמבקשים חרגו מהיקף הראיות הגנטיות המותרות בכך שהציגו חוות דעת רפואיות שאינן קשורות זו לזו, ובכך למעשה ניסו לפתוח מחדש חלקים מיושבים. לאחר מכן ערערו המבקשים, בטענה כי מעשיהם הם המשך להגשות קיימות ובתחום מומחיותו של המומחה מטעמם, שגם הוא בעל הסמכה ברפואת ילדים. הם גם טענו כי מתן חוות הדעת המלאה יכול לספק תובנות קריטיות לטענתם. עם זאת, לאחר שבחן את השיהוי הפרוצדורלי ואת גופה של הבקשה, דחה בית המשפט את הערעור בשל אי הישארות בתחום הגנטי שצוין, וציין כי אין זה ראוי להתרחב לתחומים שבהם המומחה נעדר סמכות ספציפית. למרות כוונת המבקשים לתקן עוד יותר את תביעתם, סירב בית המשפט להורות על הוצאות, דבר המשקף את הליקויים הפרוצדורליים שנצפו לאורך כל הדרך ומאשר את ההחלטה בערעורם.