עב"ל 1352/01

תקציר

פסק דין זה נובע ממאבק משפטי ארוך של עובד שלקה בשבץ מוחי בשנת 1990, בניסיון להוכיח כי יש להכיר בו כתאונת עבודה כדי שיוכל לקבל קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. בית המשפט דחה את תביעתו הראשונה בשנת 1992, ואת ערעורו לאחר מכן בשנת 1993. שנים לאחר מכן, הציג העובד ראיות חדשות שלדבריו מצדיקות פתיחה מחדש של התיק. בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו לבטל את פסק הדין הקודם, והוביל אותו לערער שוב. בית הדין הארצי קיבל את הערעור, וקבע כי היה על בית הדין האזורי לבחון את הראיות החדשות. העניין הוחזר אפוא לבית הדין המחוזי. עם זאת, בית הדין האזורי דחה שוב את התביעה, בקובעו כי הראיות החדשות לא היו ידועות לעובד וממילא לא היו משנות את התוצאה. העובד ערער על החלטה זו, אך בית המשפט העליון אישר את פסק דינו של בית הדין המחוזי והסכים כי הראיות אינן עומדות בתנאים הנדרשים כדי להצדיק משפט חוזר. בית המשפט הדגיש את הצורך בסופיות ההליכים המשפטיים והציב סטנדרטים גבוהים לפתיחת תיקים מחדש, תוך דרישת ראיות עלומות שיש בהן כדי לשנות באופן משמעותי את פסק הדין הקודם. במקרה זה נמצא כי הראיות אינן מספיקות, והערעור נדחה.