עת"מ 43911-01-11

תקציר

בית המשפט מצא כי יש לדחות את ערעורו של העותר בעילה של שיהוי, שכן הוא נגוע בשיהוי הנובע מאשמתו של העותר. לעותרת נדרשו זמן ניכר – לפחות שש שנים – להגיב לפעולות מחלקת עבודות ציבוריות בסגירת כביש גישה למתקניה, ולא הגישה את העתירה בתוך 45 ימים מהמועדים הרלוונטיים לתגובות המחלקה. טענת העותרת כי השיהוי היה נחוץ לחיזוק טענתה לא הייתה הצדקה מספקת. בנוסף, מצא בית המשפט כי אין ביכולתו לתמוך בטענת העותרת כי דרך הגישה הנדונה היא דרך סטטוטורית, שכן לא הייתה כל אינדיקציה לכך במסמכי התכנון הרלוונטיים, והעותרת לא הוכיחה כל זכות חוקית להשתמש בכביש. גם טענת העותר כי יש לאפשר גישה סטטוטורית לקרקע ככל מגרש בנייה אחר בישראל נדחתה, שכן המדינה אינה אחראית לתכנון כל הדרכים, והעותר יכול היה לבקש דרך סטטוטורית במסגרת תכנית בניה. עוד הצליחו המשיבים לטעון כי העותרת אינה הבעלים היחיד של הקרקע הנדונה, אך נקודה זו נדחתה בסופו של דבר, שכן העותרת הביאה ראיות לכך שהיא הבעלים של כל הזכויות בקרקע, למעט אלה שהופקעו על ידי המדינה. לבסוף, מצא בית המשפט כי אין באפשרותו להתערב בהחלטת הוועדה המחוזית לדחות את תכנית הגישה של העותרת לקרקע, שכן מדובר בהחלטה תכנונית מקצועית סבירה. לפיכך, העתירה נדחתה הן מטעמים פרוצדורליים והן לגופה, והעותר חויב לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למשיבים.