ע"א 542/87

תקציר

במקרה משפטי זה, נדרש בית המשפט לקבוע האם בנק התרשל בטיפול בשיקים בנקאיים שנגנבו ולאחר מכן זויפו, דבר שהוביל להפסדים כספיים למשיבים. בית המשפט דחה את תחולת הלכת "res ipsa loquitur", והדגיש כי נטל ההוכחה בגין רשלנות נותר בידי המשיבים. הם היו צריכים להוכיח שלבנק הייתה חובת זהירות שהופרה וגרמה להם להפסד. בית המשפט בחן האם הבנק יכול היה לצפות את פוטנציאל הזיוף והגיע למסקנה כי בנק סביר היה צריך לצפות את הסיכון ולנקוט צעדים למניעתו. הרשלנות יוחסה לבנק בשל אי דיווח למשטרה על הגניבה או התרעה לציבור, דבר שיכול היה להפחית את הסיכון. בית המשפט בחן מקרים דומים בארה"ב שבהם הוטל על בנקים אחריות בנסיבות דומות, מה שחיזק את חובת הזהירות המצופה בטיפול במכשירים פיננסיים הדומים למזומן. בית המשפט בחן גם את רשלנותם התורמת של המשיבים, שלא ביצעו את הבדיקות הנדרשות בשיקים המפוקפקים, כגון אימות אותנטיות וזיהוי, וכתוצאה מכך נגרמה להם רשלנות של ממש. כתוצאה מכך, קבע בית המשפט כי המשיב מס' 1 התרשל ב-100% ולא היה זכאי לפיצויים, ואילו המשיב מס' 2 נחשב לרשל ב-50%, ומשכך הופחת פיצויו בחצי. טענת המערער בדבר אי חוקיותו בשל מעמדו הזר כביכול של העבריין נדחתה מחוסר ראיות. בסופו של דבר שינה בית המשפט את פסקי הדין לטובת הבנק, כאשר האחריות המתמשכת הוגבלה לפיצוי חלקי למשיב מס' 2.